Co.Do | קודו

דייט עם הביקורת העצמית | רות יורובסקי

קו דו — Wed, 10 Jan 2024 10:01:03 +0000

בתור חוקרים וחוקרות אנחנו מכירים היטב את הביקורת העצמית. לפעמים טוב כל כך עד לרמה כזו שאנחנו מתבלבלים וחושבים שהיא בעצם אנחנו. שאנחנו אחד איתה. אבל האחדות הזו יוצרת אצלנו פספוס עצום. כי בעצם זה שאנחנו מזהים את עצמנו עם הביקורת, מזהים את עצמנו כביקורתיים, אנחנו מונעים מעצמנו מפגש עם הרגש הזה, הדמות הזו, שנפרדת מאיתנו. ובחוויה שלי, המפגש עם אותה ביקורת עצמית יכול להוליד תובנות מדהימות כל-כך וחיבור מיוחד כל-כך…

—

אחרי יום ארוך ומעייף, בד"כ זה קורה בימים כאלה, הביקורת העצמית הגיעה אליי לביקור.

היא הרגישה לי בגוף בצורה כזו שנפער לי הפה והלשון, ויצאה ממנו מעין שאגה ארסית שהזכירה לי שילוב בין שאגה של אריה לבין נחש שמוציא את הלשון שלו.

הביקורת העצמית נכנסה בדלת.

הזמנתי אותה לשבת איתי בשולחן.

שאלתי אותה: "מה את רוצה להגיד לי?"

והיא ענתה: "מי את חושבת שאת בכלל??? מה נראה לך??? את אפסית גמורה, גרועה אחת" ועוד שצף של מילים שלא אחזור עליהן כאן

עצרתי אותה, בנחת וברכות, ושאלתי אותה "מה חשוב לך?"

נראה לי שהשאלה שלי הפתיעה אותה…

והיא ענתה בשקט בשקט: "לשמור עלייך". ושוב טיפה יותר חזק ובאסרטיביות: "לשמור עלייך". והפעם בקול רועם: "לשמור עלייך".

"זה מעניין. איך בזה שאת יורדת עליי את שומרת עליי?" שאלתי אותה בסקרנות.

"כי אני מונעת ממך לעשות דברים"

"ואיך בזה שאת מונעת ממני לעשות דברים שומר עליי?" לא וויתרתי לה

"כי אם את לא תעשי דברים, את לא תוכלי לטעות ולהתאכזב" היא אמרה בשקט.

"את ממש צודקת" עניתי לה בכנות "אם אני לא אעשה דברים, אני לא אוכל להיכשל. ומצד שני – אם אני לא אעשה דברים, אני לא אוכל גם להצליח".

"את צודקת. לא חשבתי על זה" היא אמרה לי בסקרנות והשתתקה

"ביקורת, אני רוצה להגיד לך תודה. תודה שאת רוצה לשמור עליי, זה ממש מרגש אותי. אבל אני לא צריכה שתשמרי עליי. אני יכולה לשמור על עצמי. אני מאמינה בעצמי, אני אוהבת את עצמי. ואני יכולה לשמור על עצמי. אני משחררת אותך מהתפקיד שלך לשמור עליי, אני עכשיו שומרת עליי" אמרתי לה באהבה ובהערכה רבה.

ואז היא הרפתה. ממש ראיתי את הכתפיים שלה יורדות מעומס המשקל. והיא קמה מהשולחן ויצאה מהדלת.

היה לי ברור שהיא תחזור שוב ברגעים בחיים שבהם אפסיק לשמור על עצמי. ואולי גם על זה אני צריכה להודות – שהיא תמיד כאן בשבילי, להזכיר לי מתי הרגעים האלה שבהם אני לא שומרת על עצמי.

—

בחוויה שלי, אחת הדרכים שלי לשמור על עצמי, היא לוודא שאני מקדישה זמן ותשומת לב לדברים שעושים לי טוב. שממלאים אותי. שמספקים אותי. לא לדחות את אותם דברים שנותנים לי את המשמעות הגדולה ביותר בחיי.

אני חושבת שבתור חוקרים, המחקר שלנו הוא מסוג הדברים האלה. שממלאים אותנו, שנותנים לנו משמעות שנותנים לנו סיפוק…

אני מזמינה אתכם להקדיש יום שלם למחקר שלכם, יום שימלא אתכם, יחזיר לכם את האמונה בעצמכם ויחבר אתכם בחזרה למה שממלא אתכם. והחדשות הבאמת טובות הן שהיום הזה הוא חינמי לגמרי. אם אתם רוצים לשמוע עוד – כל הפרטים כאן.

על צרכים, רצונות ויצירה: איך מצאתי השראה לכתוב מאמר ביומיים | רות יורובסקי

קו דו — Sat, 25 Nov 2023 14:39:09 +0000

בסוף השבוע האחרון נסעתי לאילת.

הרגשתי שאני צריכה פוס משחק מהכל – מהטיפול בבן שלי, מהמירוץ אחרי המשימות היומיומיות, מאותו נוף מוכר (הנוף שלי מדהים, אבל בכל זאת).

חבר הציע לי לנסוע איתו לסופ"ש ארוך באילת וקפצתי על ההזדמנות.

המדבר תמיד עושה לי טוב – אני אמנם ילדה של הגוונים הכחולים-ירוקים של הים, אבל איכשהו תמיד הגוונים החומים-צהובים של המדבר משרים עליי הרבה מאוד נחת.

הגעתי בכוונה לתת דרור לצרכים ולרצונות שלי. לא ידעתי מה הולך לעלות, אבל הגעתי מחויבת לתת מענה למה שיעלה. כמה שזה חסר לי ביומיום – החוויה שהצרכים שלי משנים שהרצונות שלי נשמעים, קודם כל על ידי.

אז טיילתי במדבר. שעות על גבי שעות. ראיתי את הציפורים היפיפיות הייחודיות למדבר.

וישבתי בכמה בתי קפה שכונתיים אילתיים. התבוננתי באנשים. איזה אנשים יפים יש בעולם הזה.

ושחיתי בים האדום הכחול הצלול. כמה שאני אוהבת את הים הזה ומצד שני כמה הוא מפחיד אותי כשאני נכנסת לעומק ולא רואה מה יש מתחתיי.

ואחרי יום-יומיים של נחיתה, התחיל לקרות דבר נפלא. פתאום התחיל בי פרץ של יצירה. פתאום התחלתי לכתוב את המאמר הזה שישב לי על המדף כל כך הרבה זמן. ולא רק שהתחלתי, גם סיימתי אותו (!!!). ואז עשיתי גם outline למאמר נוסף, התכוונתי להסתפק רק בזה, אבל ביום למחרת פשוט התחלתי לכתוב אותו אפילו והמילים פשוט יצאו ממני כמו נהר זורם. לא חשבתי שזה בכלל תרחיש אפשרי, שאכתוב שני מאמרים ביומיים…

וזה כל כך הפתיע אותי. כי ביום-יום היצירה כל כך קשה עבורי. אני מרגישה שאני צריכה לחלץ אותה ממני בכוח. וגם אז זה כמו לנסות לשתות את האוקיינוס כפית אחר כפית.

ושאלתי את עצמי – מה קרה פה שאיפשר את זה? תחושת החופש? תחושת הנחת? שינוי המקום שהביא שינוי מזל?

ובעיקר שאלתי את עצמי – איך אני מביאה איתי את הלך הרוח הזה איתי חזרה הביתה?

הבנתי שיותר מכל מה שיצר את זה עבורי זו הייתה אותה החלטה שקיבלתי בתחילת החופשה. לתת דרור לצרכים ולרצונות שלי. להקשיב לצרכים ולרצונות שלי. דבר שאני כנראה לא עושה מספיק ביום-יום שלי…

כי, כשחושבות על זה, ברגע שאת ממלאה את כל כולך – במה שאת רוצה ובמה שאת צריכה – ברגע שאת מלאה עד אפס מקום בכל מה שעושה לך טוב – הטוב הזה מתחיל להישפך ממך החוצה. והטוב הזה שנשפך החוצה בא לידי ביטוי ביכולת אמיתית לנתינה לאחר, ובא לידי ביטוי ביצירה. משהו שנובע מתוכך ורוצה לקבל ביטוי חיצוני, כי הבפנים שלך כבר כל כך מלא.

אז הרמתי לי לחיים, ביני לבין עצמי. גם בהודיה לעצמי, וגם באיחול שאדע להביא יותר מאילת ליום-יום שלי.

10 דברים שהאימהות לימדה אותי על המחקר | רות יורובסקי

Ruth Yurovski — Thu, 20 Apr 2023 14:46:51 +0000

את הבן שלי, לביא, ילדתי עם התזה שלי.

אמרתי למנחות שלי "ימות העולם, אני מגישה את התזה לפני שהתינוק הזה יוצא לי מהבטן". ואכן כך קרה; בחודש התשיעי להריון מצאתי את עצמי מדדה בין מסדרונות האוניברסיטה, מחתימה את המי ומי שצריך על טופס הטיולים להגשת התזה.

אחרי הלידה (של השניים) לקחתי שנת חופש מהמחקר, ולאחריה התחלתי גם את לימודי הדוקטורט שלי, כך שיצא שהגידול של לביא היה שזור בכתיבת הדוקטורט שלי.

בתור חוקרות, הקושי לשלב בין אימהות ומחקר הוא אחד הנושאים המרכזיים והחשובים. אפשר ורצוי לדבר על תחושות האשמה, על המחסור בזמן, על אי השוויון בין המינים והשפעתו על התקדמותנו במסלול המחקרי והאקדמי, ועוד. הדיון הזה הוא דיון חשוב לאין שיעור.

לצד זאת, אני מרגישה צורך להקדיש את הפוסט הנוכחי דווקא לדברים שהאימהות תורמת למחקר, לפחות מחווייתי האישית.

אז הנה עשרה דברים שהאימהות לימדה אותי על המחקר:

1. פרופורציה

בתודות של הדוקטורט כתבתי: "אני רוצה להודות לבן שלי, לביא, שבאופן בלתי מתפשר חזר והזכיר לי שיש דברים אחרים בחיים מלבד הפרויקט הזה". הדוקטורט הוא פרויקט תובעני שמאוד קל להישאב לתוכו ולאבד כל פרופורציה. העובדה שבכל יום ב-15:30 הייתי צריכה לעזוב הכל כדי לקחת אותו מהגן, החזירה אותי כל פעם מחדש למציאות, והזכירה לי שיש עוד דברים בחיים מלבד המחקר.

2. נקודות מבט רעננות

העובדה שבכל פעם יש קטיעה של הרצף (בגלל שאני צריכה לקחת אותו מהגן, למשל), הייתה דווקא חיובית באופן מפתיע. אומרים לנו שאם נעשה דבר שוב ושוב ועוד ועוד רק אז השריר הזה יהיה הכי מיומן, וזה נכון. אך מצד שני יש גם חשיבות למנוחה. אתם מכירים את זה שתמיד הרעיונות הכי טובים עולים במקלחת? או כשאנחנו עושים הליכת התאווררות בחוף? מחקרים שונים מצביעים על כך שליצירתיות גבוהה יש קשר הדוק להסחת דעת. גם ד"ר אורנה רז, שראיינו כחלק מסדרת How I wrote this, וסיימה את הדוקטורט תוך שנתיים בלבד (!), סיפרה שדווקא שילוב העבודה על הדוקטורט עם פעילויות אחרות כמו החלקה על גלגיליות, סייעה לה להגברת היצירתיות והפרודוקטיביות.

3. פרודוקטיביות ומיצוי של הזמן

דווקא בגלל שהזמן למחקר הוא מוגבל ומדוד כשיש ילדים, התייחסתי אליו ממש בחרדת קודש. מ-8:30 כששמתי את לביא בגן ועד 15:30, כשהייתי צריכה לקחת אותו מהגן, נוצרה לי שגרה בה אני עובדת על המחקר. הכלים – יערמו. הכביסה – תחכה. אני מניחה הכל בצד לכמה השעות הקדושות האלה שמיועדות למחקר. וזה עזר לי להיות הרבה, הרבה יותר בפוקוס.

4. נטוורקינג (כן, כן)

לעולם האקדמי יש נטייה להיות לעיתים קר וא-פרסונלי. אני הופתעתי לגלות שהעובדה שאני אמא הייתה הרבה פעמים דרך מעולה להתחיל שיחה. אין מה לעשות, זה משהו שמשותף להרבה נשים ומיד מייצר מכנה משותף שגורם לנגישות מסוימת. באחד מהכנסים הבינלאומיים בהם הרציתי, התחלתי את ההרצאה בסיפור כיצד החוויות האימהיות שלי הביאו אותי לתחום המחקר שלי. לאחר ההרצאה ניגשו אליי כמה חוקרות שאמרו כמה הנקודה הזו ריגשה אותן, ומשם הדרך להמשך הנטוורקינג כבר הייתה סלולה.

5. "תודעת המתחיל" (Beginner's mind)

עוד בראשית שנות ה-20 לחיי, בזמן שהתחלתי לתרגל יוגה, נחשפתי למונח "תודעת המתחיל". זה מצב תודעתי חופשי, אשר מוכן לקבל ולהטיל ספק, ובכך להבין בצורה מדויקת יותר את טבע הדברים. בתור אמא לילד קטן, זכיתי להיות עדה לתודעת המתחיל ברמה היומיומית – לראות איך הילד שלי מגלה לראשונה שאפשר להריח פרח, איך הוא טועם לראשונה גלידה מתוקה, או לומד אותיות ומספרים, במין פליאה שכזו. להתבונן בו עזר לי לגבש בעצמי תודעה רעננה, ופיתחה אותי כחוקרת.

6. אינטואיציה

כשאת הופכת להיות אמא את לומדת להסתמך על האינטואיציה שלך. את לומדת לתת לה מקום. "רק אמא יודעת מה הכי טוב לילד שלה", מכירות את המשפט הזה? העבודה על המחקר הוכיחה שמדובר באחד הכלים החשובים ביותר עבורי. בשלב הסופי של הדוקטורט הייתה לי טענה שידעתי אינטואיטיבית שהיא נכונה, אבל לא הצלחתי למצוא לה סימוכין בספרות המחקר ובכך לאשש אותה. אני זוכרת איך שבועות שברתי את הראש, קראתי מאמרים על גבי מאמרים עד שכמעט ויתרתי. ואז ברגע האחרון מצאתי חוקר סופרסטאר שכתב באופן מדויק דיון שמתוכו הדרך להוכחת הטענה שלי הייתה פשוט סלולה. וככה השלמתי את העמודים האחרונים של הדוקטורט. לפעמים עדיף להתנגד לקול ההיגיון, הקול שכל כך מפתחים בחשיבה האקדמית, ולתת דווקא לאינטואיציה להוביל. ואז קורה הקסם.

7. ללמוד לשחרר

מרגע הלידה, לפחות לתפיסתי, מתרחש תהליך של שחרור. של היפרדות בין הילד לבין האם. בתור אמא אני עוסקת מידי יום בשאלה איפה אני משחררת אותו, איפה אני נותנת לו יותר עצמאות, איפה אני מראה לו שהוא יכול להיות נפרד ממני ואני ממנו. אני מאמינה שהעיסוק המתמיד בשחרור וההבנה שזהו תהליך טבעי והכרחי בחיים, תרמה לי בשחרור הדוקטורט. כמה חוקרים מספרים על תהליך של אבל, אובדן ופרידה במיוחד בשלבים האחרונים של הדוקטורט? השחרור לעיתים קרובות קשה מנשוא, במיוחד כשמדובר על פרויקט שעבדת עליו כל-כך הרבה שנים, עד שכבר נהיה חלק ממך. ההבנה שהשחרור הוא חלק אינטגרלי מהחיים, הבנה שלמדתי מהאימהות, עזרה לי גם בפרידה הסופית מהדוקטורט.

8. מוטיבציה

אני חייבת להודות שבשבועות האחרונים של הדוקטורט, שבהם באמת סבלתי, כל הגוף שלי כאב, הנפש שלי כאבה, הימים והלילות התערבבו והחרדה עלתה וגברה – מה שדחף אותי לסיים את זה, למרות כל הקושי, היה הבן שלי. אמרתי לעצמי – אני חייבת לסיים את זה כדי לחזור להיות האמא שהבן שלי צריך.

9. את לא יכולה לשקוע

גם אחרי הגשת התזה וגם אחרי הגשת הדוקטורט חוויתי דיכאון של אחרי ההגשה. אלה היו התקופות החשוכות ביותר של החיים שלי, שבתוכן מצאתי גם את האור הגדול ביותר שיש בתוכי – כוח הריפוי העצמי. למזלי, בשתי התקופות האלה הבן שלי היה בחיי, עובדה שלא איפשרה לי לשקוע בדיכאון עמוק מידי. הייתי חייבת לתפקד, לקום כל בוקר, להתלבש, לקחת אותו לגן, להיות על פניו מאופסת בזמנים שאני איתו. העובדה שהייתי צריכה להיות שם בשבילו עזרה לי לא לשקוע יותר מידי ולהתאושש לאט לאט בחזרה לעצמי.

10. תובנות

האימהות היא חוויה עצומה. אני זוכרת שפעם מישהי אמרה לי שהמעבר לאימהות הוא שווה ערך ללידה ומוות. וכמה שזה נכון. קשה לי להסביר במילים קצרות כמה תובנות רכשתי על החיים מאז שהפכתי להיות אמא. ואני בטוחה שכל אמא תזדהה איתי. בחוויה שלי אותן תובנות שרכשתי בזכות האימהות גרמו לי להבין דברים אחרת בהיבט המחקרי. אני זוכרת שבאחד מהמרתונים של קודו, סיפרתי לכמה משתתפות שאני יודעת בוודאות לומר שהגעתי להרבה תובנות מחקריות אך ורק בגלל היותי אמא והן הינהנו בהזדהות. הפרספקטיבה האימהית נותנת לך פרספקטיבה ייחודית שהיא מעבר למילים להתבוננות על דברים. פרספקטיבה שאולי אחרים שלא חוו אותה לא יוכלו אפילו להבין.

תודה על ההקשבה, אני מקווה שהדברים הביאו לך ערך.
אשמח לשמוע מה חשבת, מוזמנת לשתף בקהילה שלנו (:
במידה ואת אמא וחוקרת, או לא אמא, ובכל זאת מרגישה את המורכבות הרבה הכרוכה בחיי המחקר, אולי יעניין אותך לשמוע יותר על תכנית הליווי האישי שלנו, הקודה, ליווי מקצועי צמוד כל הדרך עד לסיום.

בנוסף, שמחה לבשר לך שלשבוע אחד בלבד החלטנו לצאת במבצע על שירות הקודה – מבצע חברה מביאה חברה:

הכנסו לאתר, מלאו שאלון התאמה,

ותקבלו כל אחת מכן הנחה של 10% בלבד על חודש אחד בקודה.

* שימי לב – המבצע תקף עד ה-16/5!

באהבה,
רות

איך לעשות ניקיון אביב לזמן שלך

ליטל — Mon, 11 Apr 2022 11:35:57 +0000

פסח.

חלקנו כבר שבוע מקרצפים את המגירות של המקרר, חלקנו מתכוננים לצום מיצים, וחלקנו מתכוננים לחופשה המיוחלת. כיהודים וישראלים, אנחנו מקבלים את הפריבילגיה של שבוע בעל חשיבות לאומית, שעוזר לעצור ולהתבונן. זאת תקופה שמאפשרת הזדמנות לשינוי וצמיחה.
אז איך ניתן להשתמש בהזדמנות הזאת לצורך ניקיון שהוא גם חיצוני, אבל גם פנימי?

אתם מוזמנים לקחת לעצמכם שעה בשקט, על הקפה של הבוקר או בלילה אחרי שכולם הולכים לישון,
ולענות בעצמכם על 5 השאלות הבאות:

1. מה תמונת המצב הנוכחית?

כאנשים מבוגרים, אנחנו מתנהלים ביום יום לפי דפוסים, הרגלים וקבעונות, שלעיתים מלווים אותנו במשך עשורים שלמים. זאת הזדמנות להטיל ספק בדפוסים אלה כאמיתות, להסתכל על הדברים באור רענן. נשאל;

מה הדפוסים אשר מאפיינים את ניהול הזמן שלי כיום?

מדוע אני מנהלת אותו באופן הזה?

באילו חלקים של היום והשבוע אני יותר פרודוקטיבית, ומתי פחות?

האם אני חייבת לעבוד 8 שעות ביום, 5 ימים בשבוע, כדי להגיע לתוצאות מסוימות?
האם יש סוגים של משימות שיותר קל לי לעשות, בזמנים מסוימים?

2. לא להסס לגעת גם בפינות האפלות

בדיוק כמו שבניקיון פסח אתם הופכים את הפינות האפלות ביותר בארון (נכון, היומן מכיתה ג' באמת היה יוצא מן הכלל (; ), כך גם בהתמודדות עם ניהול הזמן שלכם. דווקא הפינות שכבר נשכחו ונזנחו, ורק המחשבה על לפתוח אותן מכווצת אותנו, הן החשובות. אם ניתן להן מעט תשומת לב ואהבה, תקבל לכך תמורה אדירה.
בהקשר זה, נשאל את עצמנו:
מה הנקודות בלוח הזמנים היום שאנחנו לא ממצים, ועדיין ממשיכות?
מדוע המשבצת הזאת נקבעה באופן הזה מלכתחילה?

האם באמת אני חייבת לנצל את השעה הראשונה של הבוקר עבור גלילה בפיד?
מה נקודה אחת, שלו היינו מחוללים בה תמורה, זה היה משנה את תמונת המצב הנוכחית?

3. מה מצית שמחה?

מארי קונדו, מומחית יפנית לסידור הבית, המציאה שיטה שנקראת קון-מארי. היא מורכבת מאיסוף כל חפציו של אדם, קטגוריה אחת בכל פעם, (בגדים, ספרים, ניירת, קומונו וסנטימנטלי) ולאחר מכן מיונם ושמירה רק של הדברים ש"מציתים שמחה" , ובחירת מקום לכל חפץ מאותו זמן ואילך.
הרעיון הוא, בפשטות, שכל מה שתופס מקום אבל לא מעורר שמחה, לא רק שאיננו מקדם אותנו בחיים, אלא שהוא מעכב אותנו, בכך שאנחנו עדיין נדרשים להקדיש לו מקום. במקרה של ארגון הזמן, מדובר בהקדשת משאבים מנטליים, והנדל"ן יקר ביותר. כך למשל, אם שילמתי על קורס שאני לא מרגישה שאני מפיקה ממנו, ואני ממשיכה להגיע רק בגלל שהושקע בו כסף, אני בהכרח לא משקיעה את הזמן הזה במטרות אחרות שלי. לכן, נעצור ונשאל:
כשזה נוגע לארגון הזמן שלי, מה מצית בי שמחה?
מה החלקים בלוח הזמנים שלי, בהם אני מרגישה שאני באמת מגשימה את החלומות והערך שלי בעולם?
מה באמת גורם לי לקום בבוקר, ולקפוץ מהמיטה מרוב רצון והתרגשות?

4. הזבל של אחד הוא האוצר של האחר

במידה ועברנו את השלבים הקודמים, סביר להניח שנשארנו עם חלקים בלוח הזמנים והמשימות שלנו שאנחנו לא רוצים לבצע. זה טבעי והגיוני. ייתכן שנמשיך לבצע משימות שאנחנו לא רוצים, ממגוון שיקולים. אבל בסעיף הנוכחי ננסה דווקא לאתגר את תפיסה זו, ולבדוק:
מה המשימות שאני מבצעת כיום בשגרה ואני רוצה להפסיק לבצע?
אילו משימות שאוכל להאציל כבר היום על אדם אחר?

אילו כישורים אוכל ללמד אדם אחר, כך שיתחלק הנטל במשימות אלה?

5. נתבונן בפעולת הניקיון עצמה

לבסוף, הניקיון שאנחנו עושים כעת בניהול הזמן שלנו, הוא חוויה פנימית של סדר והתבוננות.

נקדיש את השלב הסופי כדי לעצור להתבונן גם בחוויה עצמה, וננסה להבין מה היא מעוררת בנו:

איך אני מרגישה כשאני מתבוננת בפער שבין הרצוי למצוי בחיים שלי?

האם קל או קשה לי לשחרר משימות שאני רגילה לבצע או הרגלים קבועים?
אילו רגשות עולים בי כעת?

גם במידה והניקוי שעשיתם כעת יישאר בגדר אינטרוספקציה, ללא שינוי פרקטי בדפוסים שלכם בחיי היומיום, התקדמתם- ראשית כל במערכת היחסים שלכם עם עצמכם, וגם השינוי במציאות יגיע בעיתו.

מעוניינת לעשות ניקיון אביב לזמן שלך אבל לא מצליחה לעשות את זה לבד?

מוזמנת לפנות אלינו להתאמת קודה– דולה של החיים עצמם.

התרופה היחידה לתסמונת המתחזה

ליטל — Wed, 05 Jan 2022 13:21:13 +0000

י. גַּם כְּשֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם לֵב אֵין שׁוּם מָקוֹם שֶׁיִּמְנָעֵהוּ מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְאֵין לוֹ שׁוּם הִתְנַצְּלוּת לוֹמַר שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדַת ה', כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב, כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם הֵם שֶׁלּוֹ
(נו, ספר ליקוטי עצות, רבי נתן מברסלב )

לפני כמה שנים הגעתי להודו ונחתי בניו דלהי, שהיא כידוע אחת הערים המסובכות, הרועשות, הדחוסות והמורכבות ביותר בעולם. אחד הדברים שמאפיינים את השהות בפעם הראשונה כתיירת בניו דלהי, הוא התחושה שכל הזמן מנסים לעבוד עליך, ושאם את אישה לבנה שמטיילת לבד, עדיף לך כבר לכתוב לעצמך על המצח מראש 'בבקשה תרמו אותי'. המיין בזאר הוא רחוב מפורסם שנמצא בתוך אזור התחנה המרכזית בניו דלהי, שם אפשר להישאר ללילה אחרי שנוחתים, להסתובב, או לתפוס רכבת. אחת הרמאויות הנפוצות ביותר היא לספר לתיירים שהמיין בזאר סגור, ולקחת אותם לסיבובים מיוחדים ויקרים בריקשה, בין חנויות יהלומים לסוכנויות נסיעות, עד שהתייר המותש מתייאש ופותח את הארנק.

המיין בזאר (Paharganj), ניו דלהי

אני ישנתי אחרי הנחיתה אצל חברה הודית, וממנה הייתי צריכה להגיע למיין בזאר ולתפוס רכבת ליעד הבא. לפני שיצאתי, מכיוון שידעתי על התרמית המוכרת, שאלתי אותה ליתר ביטחון- המיין בזאר לא אמור להיות סגור היום, נכון? והיא אישרה שלא, הוא תמיד פתוח.

כשהגעתי לתחנה, נראית ומתנהגת כמו האישה הלבנה שאני, מצאתי את עצמי עומדת מול לוח ענק, מלא שלטים ואותיות, אנשים שיושבים על הרצפה, נכים ומקבצי נדבות. כאוס מוחלט של צבעים, ריחות וקולות.

ניגש אליי גבר הודי, ואמר לי באסרטיביות מרשימה שהמיין בזאר סגור היום.

אני חייכתי אליו והסתובבתי, ממשיכה לחפש את הכניסה, עדיין עם התיק הענק על הגב.

לאחר זמן מה עדיין בשום פנים ואופן לא הצלחתי למצוא את הכניסה פנימה.

ניגשתי לנשים הודיות שישבו על הרצפה וביקשתי עזרה. הן לא ידעו אנגלית ולא הסכימו לשתף פעולה.

ניגש אליי גבר שני, וגבר שלישי, ולאחריו גבר רביעי, שאמר לי בוודאות מלאה ואנגלית רהוטה להפליא שאין לי מה להמשיך לחפש, המיין בזאר סגור היום.

בשלב מסוים נעמדתי במקום, ופשוט התחלתי לבכות. לא ידעתי כבר מה לעשות.

אז הרמתי טלפון לחברה ההודית, ובקול רועד שאלתי:
"את בטוחה שהמיין בזאר לא סגור? במאה אחוז?"
"כן תמר. בוודאות מלאה. את יכולה לעשות את זה".
מחיתי את הדמעות. נשמתי לתוך התסכול, העצב והכעס. עצמתי עיניים.
הפסקתי להקשיב לעוברי האורח. וכעבור כמה דקות מצאתי את הכניסה והגעתי לתחנת הרכבת.

מקור: Pablo Stanley

הסיפור הזה מהווה בעיניי מטאפורה מושלמת לחוויה היומיומית שבתוכה את מנסה לזכור שאת 'אמורה להיות צודקת', אבל בפועל את מרגישה שוב ושוב שאת לא יודעת כלום. כאילו הקולות האלה רק מחכים לצאת ולחשוף עד כמה אנחנו לא באמת יודעים כלום. המונח 'תסמונת המתחזה', שנטבע ב1978, חושף את החוויה בתוכה האינדיבידואל חש שהוא לא ראוי להישגים אליו הגיע, ובקרוב המסכה תוסר וכולם יווכחו שמדובר במתחזה.

במהלך מסע החיים וביתר שאת לאורך המסע האקדמי אנחנו פוגשים לעיתים קרובות מקרים שמטלטלים אותנו, גורמים לנו לאבד את הדרך, ומייצרים את האשליה שאנחנו 'לא מספיק'; לא מספיק חכמים, לא מספיק יעילים, לא מספיק מדייקים במילים, לא מפרסמים מספיק מאמרים, פשוט לא מספיק. אחרים לעומת זאת, עושים עבודה מצוינת, יודעים טוב יותר מאיתנו, ובביטחון רב יותר.

אז מה אפשר לעשות כדי להתמודד איתה?

בדיוק כמו בספורט, בישול, או יצירה- אנחנו משתפרים ככל שאנחנו מתאמנים בדבר עצמו.

לפיכך, על מנת להתמודד עם תסמונת המתחזה, שהלכה למעשה גורמת לנו להפנות גב לעצמנו, נתאמן באהבה עצמית; נעשה זאת על ידי הקשבה וקבלה של יותר ויותר חלקים שנמצאים בתוכי, באמצעות חמלה ואינטגרציה, כתרגול בשגרת היום יום. הרעיון הוא לצאת מהעמדה הדיכוטומית שמאפיינת את 'תסמונת המתחזה', ובה אני יכולה להיות טובה או רעה, כתלות בהאם אני חושבת שהצלחתי או לא, ולעבור לעמדה בוגרת יותר, ואינטגרטיבית, אשר רואה את היופי הטמון בשלל המצבים והעמדות הרגשיות, ומקבלת אותם כמות שהם. אם לחזור למטאפורת המיין בזאר- תחת הניסיון להיות צודקת למרות הקולות שמספרים לי שאני טועה, והקושי לעמוד מאחורי נכונות עמדתי, זה אומר להסכים ללכת לאיבוד, תוך כדי שאני סומכת על הקול הפנימי לאורך כל הדרך, לרבות הקול של הספק עצמו.

ברמה הפרקטית, ישנן דרכים רבות לתרגל את זה, החל מכתיבה, מיינדפולנס, התמקדות, ושיטות נוספות, כאשר הדגש הוא תמיד לחזור לקבלה ונוכחות אוהבת עם מה שחי בתוכנו.

כשקשה לעשות את זה לבד, אפשר לפנות להיעזר בגורם מקצועי ולעשות עבודת עומק סביב נושא זה.

ואיך את/ה מתמודדת עם תסמונת המתחזה?
נשמח לשמוע גם את הקול שלך בקהילה שלנו.

על הנושא שאין לומר את שמו

ליטל — Thu, 21 Oct 2021 13:32:27 +0000

לעיתים קרובות מגיעות אלינו לקודו משתתפות שמספרות שהן 'ברגע האחרון', אחרי אינספור בקשות דחיות, אחרי שבן הזוג כבר לא מסוגל יותר לסבול את המאבק הזה, אחרי שכבר אי אפשר להסתכל על הקובץ, ובאפיסת כוחות מוחלטת.
כשהן מגיעות אנחנו אומרות; שלום, הגעת למקום הנכון.
אני עוזרת להן (מטאפורית) לחלוץ נעליים, ללבוש משהו נוח, לנשום. הגעת הביתה.
אני מספרת להן שמכאן המסע הולך להמשיך, והוא הולך להמשיך להיות מאתגר, אבל הוא הולך להיות נעים יותר, ובעיקר- הוא הולך להיות ביחד.

במקביל, הלב שלי נחמץ. למה היא לא הגיעה קודם? למה צריך להגיע למצב בו כלו כל הקיצין כדי לבקש עזרה?
ברור לי שאחת התשובות היא הקושי לבחור לשלם ולהשקיע בעצמך.
לפיכך הפוסט של היום יעסוק בנושא שאין לומר את שמו:
כסף (:

למה בעצם קשה לחוקרות להוציא כסף?

זאת שאלה שהעסיקה אותי הרבה. אני אומרת חוקרות, כי אני מרגישה שהמצב לא זהה בקרב אוכלוסיות אחרות, למשל קהילה אחרת אליה אני משתייכת- עצמאיות. עצמאיות מוציאות על עצמן כסף כל הזמן, החל בקורסים והכשרות מקצועיות, פרילנסרים אחרים שעוזרים להן לתפעל את העסק בקלות רבה יותר, יועצים ומאמנים, וכלה בריטריטים לשיפור עצמי. ישנה אמונה כמעט מובנת מאליה, שאם אני הוא הכלי, הדבר החשוב ביותר הוא להשקיע בכלי, וזאת הדרך היחידה להצליח.

מהפרספקטיבה שלי, כשחוקרות מוציאות כסף מכיסן זה לרוב נעשה בחשש, במשורה, ותוך רגשות אשם.
אבל למה בעצם?

זהות עצמית כסטודנטית– נכון, גם בדוקטורט אתן בעצם עדיין סטודנטיות. אפשר להתגלגל כך מתואר לתואר, לפוסט, למשרה באקדמיה. אבל להיעדר החשיפה ל 'חיים שבחוץ' יש מחיר, ואחד המחירים הוא הזהות הזאת, של סטודנטית. והרי סטודנטיות הן אוכלוסיה שרגילה לחיות בצמצום, על הטבות, זו לא אוכלוסיה שיש לה את הפריווילגיה של השקעה עצמית. אבל מה קורה כשאותה זהות סטודנטיאלית נשארת איתנו אל תוך החיים המקצועיים?
הקשר בין הוצאת כסף והכנסה איננו מיידי– בקרב עצמאיות, הקשר בין הוצאה והכנסה הוא מובן מאליו בעיקר כי הוא נמדד ומיידי; הוצאה המשכית לא תישאר במידה ובטווח הרחוק לא תיראה גם עלייה בהכנסה בקרב חוקרות המצב הוא שונה- במקרה בו השאיפה היא לעבוד באקדמיה, הדרך להגיע לשם היא פרסום מאמרים. אבל איך מגיעים למצב של פרסום מאמרים? זאת כבר שאלה מורכבת. היא קשורה באיכויות רבות, ולא תמיד קל לראות את הקשר בין הדברים, גם במידה והוא ישנו.
האקדמיה היא גוף ממלכתי במהותו– ולכן יש רתיעה מהצעות המופנות לעבר הסטודנטיות וכרוכות בתשלום, בין היתר מתוך השאיפה שהמוסד יממן ככל הניתן. מהלך זה קשור גם בשאיפה לשמור על האקדמיה כגוף הומניסטי, אשר מקדש ידע ועומד בנפרד מכוחות השוק. כפי שכתב פרופ' אילן גור זאב ז"ל: "השאלה היא שאלת הארוס האינטלקטואלי- מה תהיינה אפשרויות חיותו במציאות פוסטמודרנית, שבה מושלים היגיון הקפיטליזם…". במילים אחרות, אפשר בהחלט להבין את השאיפה לשמור על האוניברסיטה כגוף בעל היגיון וצורת התנהלות שונה. האתגר, לתפיסתי, הוא שלמרות הציפייה שיקרה אחרת, לא תמיד מוסד האקדמיה יכול לאפשר במסגרתו את כל אשר החוקרים זקוקים לו, וההבנה של זה משחררת את האינדיבידואל ומאפשרת לו לעזור לעצמו.
קיים בלבול סביב הערך של הזמן שלנו– מן הצד האחד מדובר באינדיבידואלית בעלת כישרון וחריפות, אך שלאורך תקופת ההכשרה לעיתים נדרשת לעבוד בשכר שונה משכר של משלחי יד אחרים ברמת כשירות דומה. זה יוצר מצב בו החוקרת עצמה מתייחסת אחרת לזמן שלה, ומעניקה אותו בשפע לאחרים ללא תמורה מספקת.

מקור: ExcelHumor

זה ממש, אבל ממש לא אשמתך.

האבסורד הוא, שדווקא בשוק כל כך תחרותי כמו האקדמיה- הגיל בו מקדמים פרויקטים הוא קריטי.

האקדמיה גומלת לכל מי שלא עושה את המיטב עם הזמן שלו; סיימת דוקטורט מאוחר? הסיכוי שלך לפרסם מאמר, מכאן הסיכוי להתקבל למשרה, קטן משמעותית. פרסמת מאמר, אבל לא השקעת בארגון כנסים, הוראה, בניית קורסים? את בחיסרון למול קולגות אחרות. וכן הלאה. ככה זה בנוי, ויוצא שלעיתים קרובות מדי אנחנו נופלות שם בין הכיסאות.

וכמובן, בל נשכח שבישראל עיקר ההתקדמות מתרחשת בין גילאי ה- 30- 40, וזה בדיוק הגיל של הקמת המשפחה. מכאן שכל זמן שאת משקיעה בדוקטורט שלך ובקריירה האקדמית בהכרח נמצא במשחק סכום אפס אל מול המשפחה שלך- כמה ילדים יהיו, מתי הם יוולדו, וכמה זמן יושקע בהם.

אבל מעל הכל-

הזמן הזה? שנמרח בדחיינות וחוסר יכולת לכתוב?
מעבר לזה שאת לא משקיעה אותו בפרסום מאמרים, או בזמן איכות עם הילדים שלך, את גם לא משקיעה אותו בלישון.
את לא משקיעה אותו בלפתח תחביבים יצירתיים, אחד הדברים החשובים ביותר עבורך כחוקרת.

את לא משקיעה אותו בלעשות טוב לעצמך, בשביל עצמך.

האקדמיה לא תמיד מבינה, שדווקא על מנת להיות פרודוקטיבית- את זקוקה לכלים ולמרחב בטוח לנשום, לצמוח.
אם הם לא משקיעים בך, תשקיעי בעצמך.

הצטרפ.י אלינו

מה אפשר לעשות, כדי לוודא שאת מנצלת את הזמן בצורה המיטבית?

להאציל סמכויות– תמיד אפשר לשאול, האם העבודה שאת עושה ברגע זה חייבת להתבצע על ידך, או שיש מישהו אחר שיוכל לעשות אותה במקומך? בין אם זה קולגה, עוזר מחקר, או עזרה בתשלום.
ללמוד לתעדף– ולהוריד ציפיות; את לא הולכת לעשות את כל הדברים בו זמנית. זה פשוט לא יקרה. ג'אגלינג של כל הכדורים גם יחד בסופו של דבר יפיל את כולם; מוטב ללהטט מלכתחילה עם פחות כדורים.
להגיע למרתון קודו– במרתון שלנו נפגשות ל10 שעות באנרגיות שיא עם מנחה מקצועית שמייעצת תוך כדי העבודה, בקבוצה מפרגנת. כל המערך הזה נועד להבטיח שמה שלא יהיה, הפעם את לא נופלת בין הכיסאות. הפעם את מצליחה לקדם את המחקר שלך. אלה ימים שהפרודוקטיביות שלהם שוות ערך ל3 ימי עבודה רגילים, לא פחות.

לסיכום, אומרים שזמן הוא כסף.

האמת היא שהזמן הרבה יותר יקר מכסף, כי השקט הנפשי שלך, תחושת ההתקדמות, והיכולת לנשום בתוך כל המירוץ הזה, חשובה לא פחות (וכנראה הרבה יותר) מההספק המקצועי.
מגיע לך לדאוג לעצמך.

2. גור זאב, אילן, לקראת קץ ההיסטוריה של האקדמיה, תיאוריה וביקורת, 2003

* הפוסט נכתב בלשון נקבה אך מתייחס לשני המינים.

על למה עדיף שלא לנסות (יותר מדי)

ליטל — Sun, 29 Aug 2021 15:40:27 +0000

בשבוע הבא מגיע ראש השנה, והתקיעה בשופר שמסמל את היציאה מן הכח אל הפועל,
וזאת הזדמנות נוספת להכריז על מטרות לשנה החדשה,
היכן אנחנו רוצים להתחדש וממה אנחנו רוצים להיפטר. מי נרצה להיות בשנה הבאה?
אבל מה תגידו אם נספר לכם, שעצם התהליך הזה עלול להזיק לכם?
שעדיף שלא… לנסות יותר מדי?
ולמה כל זה עומד בכפיפה אחת עם התחייבות למערכת תומכת לחצי השנה הקרובה?

במחקר שנעשה על מידת היעילות של הגדרת מטרות לשנה החדשה, החוקרים מצאו להפתעתם שדווקא אנשים שהגדירו לקראת השנה החדשה מטרות כלליות הצליחו לעמוד בהן, יותר מאשר אנשים שהגדירו מטרות ספציפיות וקיבלו תמיכה יותר אינטנסיבית. איך אפשר להסביר את זה?
האם יש משהו שעלול להזיק בעמדה של לרצות משהו יותר מדי?

הסיפור הוא כזה, והוא מאוד פשוט להבנה אבל לא כל כך פשוט לביצוע.

בקטע מרתק של אלן ווטס, הוא מתאר דיאלוג שהולך כך:
תלמיד מגיע למורה עם בעיה ואומר, אני סובל, וזאת בעיה עבורי.
המורה אומר- "אתה סובל כי אתה רוצה. אם תפסיק לרצות, תפסיק גם לסבול. אז תנסה לא לרצות".
והתלמיד הולך וחוזר ואומר- "אני לא כל כך מצליח, זה נורא קשה. ויתרה מכך, עכשיו אני מוצא את עצמי רוצה להפסיק לרצות".

אז המורה אומר לו "אל תרצה יותר מדי לא לרצות, לא יותר ממה שאתה יכול".
והתלמיד הולך ומנסה לתרגל את זה, וחוזר למורה ואומר, זה לא עובד.
אז המורה אומר-"אל תרצה יותר מדי לא לרצות להפסיק לרצות".

נשמע מעצבן בטירוף, לא?
למה המורה מתכוון?

המורה בעצם מבקש מהתלמיד לתרגל מפגש אינטימי של עצמו, עם כל החלקים שבתוכו;
לא רק עם החלק שרוצה, אלא גם עם החלקים המתוסכלים, עם החוויה הפנימית על כל גווניה.
והרעיון הוא לא רק לפגוש את כל החלקים, אלא גם באמת לקבל אותם!

בעצם, המורה מדבר על להפסיק לנסות, ולהתחיל להיות.

כל הסיפור קשור לחוויה שלנו וליכולת להיות בהווה.
באופן טבעי ואנושי, אנחנו כל הזמן רוצים להיות במקום אחר; אנחנו רוצים להתקדם כבר עם המחקר ומוצאים את עצמנו מדחיינים, רוצים להיות יעילים יותר, מדויקים יותר, מאושרים יותר. יחד עם זאת, כשאנחנו נמצאים בהווה ומטרידים את עצמנו במחשבות על העתיד, על הנקודה שבה נרצה כבר להיות למרות שאנחנו לא מרגישים שאנחנו בה בהווה, זה יוצר סבל, וזה מסיט את דעתנו מלהיות בתוך החוויה עצמה.

אם נישאר בהווה, למשל באותם רגעים של רצון לטיפוח הרגלים חדשים, נגלה שם חוויה של כמיהה, וכאב.
לא תמיד קל להיות בחוויה הזאת, אבל בשיפור היכולת שלנו להישאר בהווה, עם כל מה שחי בתוכנו, בהכלת שלל הקולות שבתוכנו, סותרים, מכאיבים ומפחידים ככל שיהיו, טמונה הקלה עצומה והתפתחות אישית.

ביכולת הזאת, אשר ניתן לכנות גם 'אינטגרציה', טמונה גם היכולת להתקדם עם הפרויקטים המחקריים והיצירתיים שלנו. במילים אחרות, שווה לנסות (:
וזה אומנם לא קל, אבל החדשות הטובות הן שיש דרכים רבות לתרגל ולשפר את היכולת הזאת.

אז אם נחזור אלינו, ואל המטרות לשנה החדשה, מה בפועל אפשר לעשות?
זה בסדר לרצות כמובן, וזה בסדר לתכנן קדימה, אבל יש הבדל בין לשרטט מטרות רחבות וכלליות, לאן אנחנו רוצים להגיע תוך כדי הצעידה בדרך, לבין היצמדות חזקה מדי למקום שבו אנחנו רוצים להיות.
אפשר להמשיך לצעוד לעבר המטרה, אבל לשים לב לכל אורך הזמן מה קורה בהווה, לקבל את כל מה קורה במהלך הצעידה עצמה, כי הדרך יפה לא פחות.
ומה שעוד עוזר, זה כשאנחנו נמצאים במעמד של הלפני- בזמן הגדרת המטרות והכוונת המשאלה קדימה, לעגן לעצמנו מערכת תמיכה וקהילה שתעזור לנו כשנצעד בדרך להישאר בתלם, ולהקל על המפגש עם הכאב שסביר שיגיע כנהיה בהווה עצמו של הצעידה.

ואם לסיים במילותיו היפות של אביתר בנאי:
"כשאני מפסיקה לנסות שלא יכאב לי,
כשאני מקבלת את זה שהכל זז תמיד,
כשאני באמת מקבלת את זה,
החיים מתחילים לנגן".

1. הדיאלוג לקוח מתוך הספר The Philosophy of the Budha, Bahm, 1993

2. במקור- השימוש במילה desire, ולפיכך מעט שונה מהמילה העברית לרצות.

10 עקרונות שיעזרו לך לנצל את יום הכתיבה שלך בצורה מיטבית

ליטל — Thu, 29 Jul 2021 16:57:41 +0000

את בטח מכירה את זה, פינית לעצמך יום כתיבה, לקחת חופש מהילדים והעבודה, את מתיישבת לעבוד- ולא יוצא שום דבר. או שיוצא, אבל בקושי רב. את מכה בסלע ויוצא ממנו זרזיף של מים. בדיוק בשביל מקרים כאלה חשוב להכיר את העקרונות שיעזרו להקדים תרופה למכה, ולהגיע מוכנה מראש בצורה הטובה ביותר עבור יום הכתיבה.

1. להגיע עם מטרה ויעדים ברורים

בין אם הגעת למרתון כתיבה של 10 שעות, ובין אם את ניגשת לשעתיים של עבודה, חשוב להגדיר מבעוד מועד כל מה תרצי להתפקס בהזדמנות זו. בהקשר זה, ההבדל בין מטרה ליעד הוא עד כמה הצבנו סיום שהוא מוגדר, מדיד, רלוונטי, וספציפי, עבור משבצת הזמן שלפנינו. אם התיישבנו לזמן קצר אנחנו רוצות שיהיה לנו יעד, ואם לכמה ימים אפשר להגדיר מטרת על וכמה יעדים שנגזרים ממנה. למשל- לסיים לכתוב את פרק הדיון בתזה יכולה להיות מטרה טובה ל3 ימים, ובתוכה נגזור יעדים יותר קונקרטיים כמו לקרוא 5 מאמרים ספציפיים, בשעתיים הקרובות. חשוב שהיעד לא יהיה מאתגר מדי, אבל גם לא קל מדי, על מנת להצליח לייצר לעצמנו חוויה של flow, ותחושת הצלחה.

2. להכין את הקרקע

מפליא לגלות את מידת חשיבות ביצוע מקדים של משימות הכנה כמו ניקיון השולחן, הדפסת המקורות, חיפוש מקורות חדשים או הוצאת הספרים מהספריה. כל המשימות האלה של ההכנה, כאשר הן מתבצעות בתחילת סשן הכתיבה ולא לפניו, הן גוזלות מאיתנו הרבה זמן, ובעיקר אנרגיה מנטלית. בין אם סשן הכתיבה מתבצע בבית שלכן או במנזר מבודד, על מנת להוציא ממנו את המירב, עוזר מאוד להתחיל כשכבר כל ההכנות מאחורינו.

3. להגיע נקיים מנטלית

ניקיון השולחן מתבצע ברמה הפיזית, אבל אף חשוב מכך- אנו רוצות להגיע לכתיבה נקיות ברמה המנטלית.
הרבה פעמים אנחנו ניגשות לכתיבה כשאנחנו כבר מותשות מטרדות היום, ולא באמת פנויות לזמן של ריכוז עמוק. חשוב לעשות כמיטב יכולתך להגיע לזמן הכתיבה אחרי שסגרת את הפינות הבוערות ואחרי שהשקטת את המיינד, אבל במידה ואת מתחילה את זמן הכתיבה ומגלה שעדיין המיינד לא מצליח לנוח ולהתפקס, יש איך להתמודד: קחי נייר ועט, וכתבי בצד את מה שחי בתוכך כרגע. זה יכול להיות התחושות הפיזיות, הרגשות, רשימת המשימות שטרם בוצעו, ואפילו האמונות שעולות בך כרגע. לפעמים עצם הפעולה של מתן מקום לרעש שבפנים מסייע לנקות אותו, לפחות עד סוף הסשן. וגם, לפעמים פשוט צריך לעצור את סשן הכתיבה על מנת לבצע את הדבר הזה שהמיינד רוצה שתעשי, ורק אז אפשר לחזור לעבוד בשקט.

4. להכין את הסביבה הביתית

כדי שאנחנו נוכל לעבוד בשקט, חשוב שגם הבית יהיה ערוך לזה. במידה ואתן מתנתקות ממשק הבית, אפילו אם זה רק לשעתיים, חשוב שדיירי הבית ידעו וייערכו לכך. כך למשל, היתה לנו משתתפת בקודו, שלא הצליחה לגמול את הילדים מהמנהג המגונה של להפריע לה בזמן העבודה. בשלב מסוים חשבנו יחד על הרעיון של להכין שלט 'אמא בקודו', ולתלות אותו מחוץ לחדר העבודה בכל פעם שנכנסת לסשן כתיבה. זה עבד כמו קסם. גם פרופ' פולה קבלו סיפרה לנו בעבר כיצד הסוד הטוב ביותר להתקדמות רציפה במחקר הוא היכולת להפריד בין זמן בית וזמן עבודה. תתפלאו עד כמה הילדים והמשפחה מוכנים לשתף פעולה, כל עוד יש תיאום ציפיות ברור ואתן מצליחות לעמוד על הגבולות שלכן.

5. לשים לב לגוף

די כץ, מומחית כושר ותזונה, סיפרה לנו בעבר על החשיבות העצומה של דאגה לגוף במהלך העבודה על המחקר. לא בכדי במהלך מרתון קודו אנחנו משלבות סדנת יוגה ומדיטציה, ובמהלך כל מפגש קודו אונליין אנחנו דואגות להפסקות ומעודדות לקום, ללכת לשירותים, למתוח את הגוף. זה לא פחות מאשר קריטי; מצב הגוף שלכן משפיע על מצב המיינד, על היכולת להתרכז, ובעיקר, על היכולת להתנהל באופן בר קיימא. בין אם זה אוכל מזין לנשנש, יוגה וספורט, שעות שינה, חשוב מאוד להיות בהקשבה למה שהגוף שלכן צריך, ולתת לו את זה.

6. לדאוג לגורם תומך בהישג יד

העבודה על המחקר היא לעיתים קרובות חוויה של תהליך אינטימי עם עצמכן ולכן אך טבעי והגיוני שיצופו קשיים, מחסומים, וקושיות, אשר ידרשו מכן לאוורר עם אדם נוסף. לא תמיד קל לשתף את המנחה בנושאים האלה, שלעיתים כרוכים בחוויה של פגיעות. בקודו אנחנו מאמינות בעיקרון של שיתוף רדיקלי, ולכן אנחנו דואגות להימצאות של מנחה תומכת, בין אם זה במרתון הפיזי או אונליין. במידה ואתן משתתפות במפגש כזה חשוב לי להדגיש שאין נושא שיש להתבייש לשתף עם המנחה, היא שם אך ורק כדי להקשיב ולתמוך.

7. להכין בנק משימות טכניות

לעיתים אנחנו בוחרות יעד שמרגיש בזמן אמת מאתגר מדי ביחס לרמת העייפות או הבשלות שלנו, ואנחנו נתקעות על אותה משימה ולא מצליחות לנוע, והשעון מתקתק. במקרה כזה לפעמים עדיף להתפנות למשימה אחרת, טכנית ופשוטה יותר, שבכל זאת נוכל לקדם ולצבור חוויות של הצלחה. הרעיון הוא לבחור משימה השקולה לשטיפת כלים (ואולי אפילו שטיפת כלים ממש (: ), שתעזור לנו לאוורר את המיינד ולאפשר תחושת התקדמות, ומאידך לא תערים עלינו מחשבות ועומס חדש.

8. לעגן את ההישג

כשאתן מתיישבות ליום עבודה, אחת הדרכים לסייע לעצמכן להגיע למטרה שהוגדרה היא לעגן את ההישג דרך התחייבות כלפי סוף היום. כך למשל, ניתן לקבוע מראש עם המנחה קבלת מסמך אותו תסיימו. העיגון עם גורם חיצוני לכן מוסיף מידה של גיימיפיקציה וכן מוסיף תוקף להתקדמות. חשוב לזכור גם כאן, כמו בסעיף 1, לא להגדיר מטרה מאתגרת מדי ולא קלה מדי, אלא מאוזנת.

9. להתייחס לעצמכן כאל ניסוי

חלק מהמשתנים אשר משפיעים על יעילות יום הכתיבה משתנים בין אדם לאדם, ובתוך כל אדם- כתלות באינטראקציה של גורמים. יש דברים שלפי נסיוננו נכונים עבור מרבית האנשים, ויש דברים שנכונים לחלק ולחלק לחלוטין לא. לכן הטיפ הבא מציע לכן- אל תסתמכו על רשימות טיפים (: התנסו בעצמכם!

ערכו ניסוי וטעייה על גבי מדדים שונים של יום העבודה: שעות שונות ביום, עם או בלי קפה, סוגי מטלות, מיקום- בתוך הבית או בחוץ, בית קפה או סביבה שקטה, ועוד. חשוב לתעד את התוצאות תוך כדי החוויה, כדי לאפשר אחר כך מסקנות ברורות.

10. התמדה

זה העיקרון האחרון, וכנראה החשוב מכולם; התמדה, התמדה, ושוב התמדה. המיינד שלנו מבזבז משאבים רבים על חוויות של כניסה ויציאה מהמחשבה על המחקר, ולכן, כמו שמשתפת איתנו גם פרופ ' יופי תירוש, קריטי לשמור על רצף עבודה. בהקשר הזה מכלול החיים שלכן כמובן משפיע, אבל אפשר לבחור באחת משתי אופציות- או לכתוב מדי יום, ככל הניתן- גם אם זה לזמן קצר, או לצלול למשך יום או יומיים ברצף, להרבה שעות. באופן זה לא רק שנעבוד בצורה יותר יעילה מול המחקר, אלא גם נייצר אמון מול הקולגות והמנחה שלנו.

אז למה אתן מחכות?
שיהיה בהצלחה בכתיבה!

*הפוסט נכתב בלשון נקבה אך מתייחס לשני המינים