י. גַּם כְּשֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם לֵב אֵין שׁוּם מָקוֹם שֶׁיִּמְנָעֵהוּ מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְאֵין לוֹ שׁוּם הִתְנַצְּלוּת לוֹמַר שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדַת ה', כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב, כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם הֵם שֶׁלּוֹ
(נו, ספר ליקוטי עצות, רבי נתן מברסלב )
לפני כמה שנים הגעתי להודו ונחתי בניו דלהי, שהיא כידוע אחת הערים המסובכות, הרועשות, הדחוסות והמורכבות ביותר בעולם. אחד הדברים שמאפיינים את השהות בפעם הראשונה כתיירת בניו דלהי, הוא התחושה שכל הזמן מנסים לעבוד עליך, ושאם את אישה לבנה שמטיילת לבד, עדיף לך כבר לכתוב לעצמך על המצח מראש 'בבקשה תרמו אותי'. המיין בזאר הוא רחוב מפורסם שנמצא בתוך אזור התחנה המרכזית בניו דלהי, שם אפשר להישאר ללילה אחרי שנוחתים, להסתובב, או לתפוס רכבת. אחת הרמאויות הנפוצות ביותר היא לספר לתיירים שהמיין בזאר סגור, ולקחת אותם לסיבובים מיוחדים ויקרים בריקשה, בין חנויות יהלומים לסוכנויות נסיעות, עד שהתייר המותש מתייאש ופותח את הארנק.
המיין בזאר (Paharganj), ניו דלהי
אני ישנתי אחרי הנחיתה אצל חברה הודית, וממנה הייתי צריכה להגיע למיין בזאר ולתפוס רכבת ליעד הבא. לפני שיצאתי, מכיוון שידעתי על התרמית המוכרת, שאלתי אותה ליתר ביטחון- המיין בזאר לא אמור להיות סגור היום, נכון? והיא אישרה שלא, הוא תמיד פתוח.
כשהגעתי לתחנה, נראית ומתנהגת כמו האישה הלבנה שאני, מצאתי את עצמי עומדת מול לוח ענק, מלא שלטים ואותיות, אנשים שיושבים על הרצפה, נכים ומקבצי נדבות. כאוס מוחלט של צבעים, ריחות וקולות.
ניגש אליי גבר הודי, ואמר לי באסרטיביות מרשימה שהמיין בזאר סגור היום.
אני חייכתי אליו והסתובבתי, ממשיכה לחפש את הכניסה, עדיין עם התיק הענק על הגב.
לאחר זמן מה עדיין בשום פנים ואופן לא הצלחתי למצוא את הכניסה פנימה.
ניגשתי לנשים הודיות שישבו על הרצפה וביקשתי עזרה. הן לא ידעו אנגלית ולא הסכימו לשתף פעולה.
ניגש אליי גבר שני, וגבר שלישי, ולאחריו גבר רביעי, שאמר לי בוודאות מלאה ואנגלית רהוטה להפליא שאין לי מה להמשיך לחפש, המיין בזאר סגור היום.
בשלב מסוים נעמדתי במקום, ופשוט התחלתי לבכות. לא ידעתי כבר מה לעשות.
אז הרמתי טלפון לחברה ההודית, ובקול רועד שאלתי:
"את בטוחה שהמיין בזאר לא סגור? במאה אחוז?"
"כן תמר. בוודאות מלאה. את יכולה לעשות את זה".
מחיתי את הדמעות. נשמתי לתוך התסכול, העצב והכעס. עצמתי עיניים.
הפסקתי להקשיב לעוברי האורח. וכעבור כמה דקות מצאתי את הכניסה והגעתי לתחנת הרכבת.
מקור: Pablo Stanley
הסיפור הזה מהווה בעיניי מטאפורה מושלמת לחוויה היומיומית שבתוכה את מנסה לזכור שאת 'אמורה להיות צודקת', אבל בפועל את מרגישה שוב ושוב שאת לא יודעת כלום. כאילו הקולות האלה רק מחכים לצאת ולחשוף עד כמה אנחנו לא באמת יודעים כלום. המונח 'תסמונת המתחזה', שנטבע ב1978, חושף את החוויה בתוכה האינדיבידואל חש שהוא לא ראוי להישגים אליו הגיע, ובקרוב המסכה תוסר וכולם יווכחו שמדובר במתחזה.
במהלך מסע החיים וביתר שאת לאורך המסע האקדמי אנחנו פוגשים לעיתים קרובות מקרים שמטלטלים אותנו, גורמים לנו לאבד את הדרך, ומייצרים את האשליה שאנחנו 'לא מספיק'; לא מספיק חכמים, לא מספיק יעילים, לא מספיק מדייקים במילים, לא מפרסמים מספיק מאמרים, פשוט לא מספיק. אחרים לעומת זאת, עושים עבודה מצוינת, יודעים טוב יותר מאיתנו, ובביטחון רב יותר.
אז מה אפשר לעשות כדי להתמודד איתה?
בדיוק כמו בספורט, בישול, או יצירה- אנחנו משתפרים ככל שאנחנו מתאמנים בדבר עצמו.
לפיכך, על מנת להתמודד עם תסמונת המתחזה, שהלכה למעשה גורמת לנו להפנות גב לעצמנו, נתאמן באהבה עצמית; נעשה זאת על ידי הקשבה וקבלה של יותר ויותר חלקים שנמצאים בתוכי, באמצעות חמלה ואינטגרציה, כתרגול בשגרת היום יום. הרעיון הוא לצאת מהעמדה הדיכוטומית שמאפיינת את 'תסמונת המתחזה', ובה אני יכולה להיות טובה או רעה, כתלות בהאם אני חושבת שהצלחתי או לא, ולעבור לעמדה בוגרת יותר, ואינטגרטיבית, אשר רואה את היופי הטמון בשלל המצבים והעמדות הרגשיות, ומקבלת אותם כמות שהם. אם לחזור למטאפורת המיין בזאר- תחת הניסיון להיות צודקת למרות הקולות שמספרים לי שאני טועה, והקושי לעמוד מאחורי נכונות עמדתי, זה אומר להסכים ללכת לאיבוד, תוך כדי שאני סומכת על הקול הפנימי לאורך כל הדרך, לרבות הקול של הספק עצמו.
ברמה הפרקטית, ישנן דרכים רבות לתרגל את זה, החל מכתיבה, מיינדפולנס, התמקדות, ושיטות נוספות, כאשר הדגש הוא תמיד לחזור לקבלה ונוכחות אוהבת עם מה שחי בתוכנו.
כשקשה לעשות את זה לבד, אפשר לפנות להיעזר בגורם מקצועי ולעשות עבודת עומק סביב נושא זה.
ואיך את/ה מתמודדת עם תסמונת המתחזה?
נשמח לשמוע גם את הקול שלך בקהילה שלנו.
© 2023 כל הזכויות שמורות
