על הנושא שאין לומר את שמו

ראשי
בלוג
על הנושא שאין לומר את שמו

לעיתים קרובות מגיעות אלינו לקודו משתתפות שמספרות שהן 'ברגע האחרון', אחרי אינספור בקשות דחיות, אחרי שבן הזוג כבר לא מסוגל יותר לסבול את המאבק הזה, אחרי שכבר אי אפשר להסתכל על הקובץ, ובאפיסת כוחות מוחלטת.
כשהן מגיעות אנחנו אומרות; שלום, הגעת למקום הנכון.
אני עוזרת להן (מטאפורית) לחלוץ נעליים, ללבוש משהו נוח, לנשום. הגעת הביתה.
אני מספרת להן שמכאן המסע הולך להמשיך, והוא הולך להמשיך להיות מאתגר, אבל הוא הולך להיות נעים יותר, ובעיקר- הוא הולך להיות ביחד.

במקביל, הלב שלי נחמץ. למה היא לא הגיעה קודם? למה צריך להגיע למצב בו כלו כל הקיצין כדי לבקש עזרה?
ברור לי שאחת התשובות היא הקושי לבחור לשלם ולהשקיע בעצמך.
לפיכך הפוסט של היום יעסוק בנושא שאין לומר את שמו:
כסף (:

למה בעצם קשה לחוקרות להוציא כסף?

זאת שאלה שהעסיקה אותי הרבה. אני אומרת חוקרות, כי אני מרגישה שהמצב לא זהה בקרב אוכלוסיות אחרות, למשל קהילה אחרת אליה אני משתייכת- עצמאיות. עצמאיות מוציאות על עצמן כסף כל הזמן, החל בקורסים והכשרות מקצועיות, פרילנסרים אחרים שעוזרים להן לתפעל את העסק בקלות רבה יותר, יועצים ומאמנים, וכלה בריטריטים לשיפור עצמי. ישנה אמונה כמעט מובנת מאליה, שאם אני הוא הכלי, הדבר החשוב ביותר הוא להשקיע בכלי, וזאת הדרך היחידה להצליח.

מהפרספקטיבה שלי, כשחוקרות מוציאות כסף מכיסן זה לרוב נעשה בחשש, במשורה, ותוך רגשות אשם.
אבל למה בעצם?

זהות עצמית כסטודנטית– נכון, גם בדוקטורט אתן בעצם עדיין סטודנטיות. אפשר להתגלגל כך מתואר לתואר, לפוסט, למשרה באקדמיה. אבל להיעדר החשיפה ל 'חיים שבחוץ' יש מחיר, ואחד המחירים הוא הזהות הזאת, של סטודנטית. והרי סטודנטיות הן אוכלוסיה שרגילה לחיות בצמצום, על הטבות, זו לא אוכלוסיה שיש לה את הפריווילגיה של השקעה עצמית. אבל מה קורה כשאותה זהות סטודנטיאלית נשארת איתנו אל תוך החיים המקצועיים?
הקשר בין הוצאת כסף והכנסה איננו מיידי– בקרב עצמאיות, הקשר בין הוצאה והכנסה הוא מובן מאליו בעיקר כי הוא נמדד ומיידי; הוצאה המשכית לא תישאר במידה ובטווח הרחוק לא תיראה גם עלייה בהכנסה בקרב חוקרות המצב הוא שונה- במקרה בו השאיפה היא לעבוד באקדמיה, הדרך להגיע לשם היא פרסום מאמרים. אבל איך מגיעים למצב של פרסום מאמרים? זאת כבר שאלה מורכבת. היא קשורה באיכויות רבות, ולא תמיד קל לראות את הקשר בין הדברים, גם במידה והוא ישנו.
האקדמיה היא גוף ממלכתי במהותו– ולכן יש רתיעה מהצעות המופנות לעבר הסטודנטיות וכרוכות בתשלום, בין היתר מתוך השאיפה שהמוסד יממן ככל הניתן. מהלך זה קשור גם בשאיפה לשמור על האקדמיה כגוף הומניסטי, אשר מקדש ידע ועומד בנפרד מכוחות השוק. כפי שכתב פרופ' אילן גור זאב ז"ל: "השאלה היא שאלת הארוס האינטלקטואלי- מה תהיינה אפשרויות חיותו במציאות פוסטמודרנית, שבה מושלים היגיון הקפיטליזם…". במילים אחרות, אפשר בהחלט להבין את השאיפה לשמור על האוניברסיטה כגוף בעל היגיון וצורת התנהלות שונה. האתגר, לתפיסתי, הוא שלמרות הציפייה שיקרה אחרת, לא תמיד מוסד האקדמיה יכול לאפשר במסגרתו את כל אשר החוקרים זקוקים לו, וההבנה של זה משחררת את האינדיבידואל ומאפשרת לו לעזור לעצמו.
קיים בלבול סביב הערך של הזמן שלנו– מן הצד האחד מדובר באינדיבידואלית בעלת כישרון וחריפות, אך שלאורך תקופת ההכשרה לעיתים נדרשת לעבוד בשכר שונה משכר של משלחי יד אחרים ברמת כשירות דומה. זה יוצר מצב בו החוקרת עצמה מתייחסת אחרת לזמן שלה, ומעניקה אותו בשפע לאחרים ללא תמורה מספקת.

מקור: ExcelHumor

זה ממש, אבל ממש לא אשמתך.

האבסורד הוא, שדווקא בשוק כל כך תחרותי כמו האקדמיה- הגיל בו מקדמים פרויקטים הוא קריטי.

האקדמיה גומלת לכל מי שלא עושה את המיטב עם הזמן שלו; סיימת דוקטורט מאוחר? הסיכוי שלך לפרסם מאמר, מכאן הסיכוי להתקבל למשרה, קטן משמעותית. פרסמת מאמר, אבל לא השקעת בארגון כנסים, הוראה, בניית קורסים? את בחיסרון למול קולגות אחרות. וכן הלאה. ככה זה בנוי, ויוצא שלעיתים קרובות מדי אנחנו נופלות שם בין הכיסאות.

וכמובן, בל נשכח שבישראל עיקר ההתקדמות מתרחשת בין גילאי ה- 30- 40, וזה בדיוק הגיל של הקמת המשפחה. מכאן שכל זמן שאת משקיעה בדוקטורט שלך ובקריירה האקדמית בהכרח נמצא במשחק סכום אפס אל מול המשפחה שלך- כמה ילדים יהיו, מתי הם יוולדו, וכמה זמן יושקע בהם.

אבל מעל הכל-

הזמן הזה? שנמרח בדחיינות וחוסר יכולת לכתוב?
מעבר לזה שאת לא משקיעה אותו בפרסום מאמרים, או בזמן איכות עם הילדים שלך, את גם לא משקיעה אותו בלישון.
את לא משקיעה אותו בלפתח תחביבים יצירתיים, אחד הדברים החשובים ביותר עבורך כחוקרת.

את לא משקיעה אותו בלעשות טוב לעצמך, בשביל עצמך.

האקדמיה לא תמיד מבינה, שדווקא על מנת להיות פרודוקטיבית- את זקוקה לכלים ולמרחב בטוח לנשום, לצמוח.
אם הם לא משקיעים בך, תשקיעי בעצמך.

הצטרפ.י אלינו

מה אפשר לעשות, כדי לוודא שאת מנצלת את הזמן בצורה המיטבית?

להאציל סמכויות– תמיד אפשר לשאול, האם העבודה שאת עושה ברגע זה חייבת להתבצע על ידך, או שיש מישהו אחר שיוכל לעשות אותה במקומך? בין אם זה קולגה, עוזר מחקר, או עזרה בתשלום.
ללמוד לתעדף– ולהוריד ציפיות; את לא הולכת לעשות את כל הדברים בו זמנית. זה פשוט לא יקרה. ג'אגלינג של כל הכדורים גם יחד בסופו של דבר יפיל את כולם; מוטב ללהטט מלכתחילה עם פחות כדורים.
להגיע למרתון קודו– במרתון שלנו נפגשות ל10 שעות באנרגיות שיא עם מנחה מקצועית שמייעצת תוך כדי העבודה, בקבוצה מפרגנת. כל המערך הזה נועד להבטיח שמה שלא יהיה, הפעם את לא נופלת בין הכיסאות. הפעם את מצליחה לקדם את המחקר שלך. אלה ימים שהפרודוקטיביות שלהם שוות ערך ל3 ימי עבודה רגילים, לא פחות.

לסיכום, אומרים שזמן הוא כסף.

האמת היא שהזמן הרבה יותר יקר מכסף, כי השקט הנפשי שלך, תחושת ההתקדמות, והיכולת לנשום בתוך כל המירוץ הזה, חשובה לא פחות (וכנראה הרבה יותר) מההספק המקצועי.
מגיע לך לדאוג לעצמך.

2. גור זאב, אילן, לקראת קץ ההיסטוריה של האקדמיה, תיאוריה וביקורת, 2003

* הפוסט נכתב בלשון נקבה אך מתייחס לשני המינים.

תפריט

פרטי יצירת קשר

הרשמו לניוזלטר שלנו והשארו מעודכנים!