בשבוע הבא מגיע ראש השנה, והתקיעה בשופר שמסמל את היציאה מן הכח אל הפועל,
וזאת הזדמנות נוספת להכריז על מטרות לשנה החדשה,
היכן אנחנו רוצים להתחדש וממה אנחנו רוצים להיפטר. מי נרצה להיות בשנה הבאה?
אבל מה תגידו אם נספר לכם, שעצם התהליך הזה עלול להזיק לכם?
שעדיף שלא… לנסות יותר מדי?
ולמה כל זה עומד בכפיפה אחת עם התחייבות למערכת תומכת לחצי השנה הקרובה?
במחקר שנעשה על מידת היעילות של הגדרת מטרות לשנה החדשה, החוקרים מצאו להפתעתם שדווקא אנשים שהגדירו לקראת השנה החדשה מטרות כלליות הצליחו לעמוד בהן, יותר מאשר אנשים שהגדירו מטרות ספציפיות וקיבלו תמיכה יותר אינטנסיבית. איך אפשר להסביר את זה?
האם יש משהו שעלול להזיק בעמדה של לרצות משהו יותר מדי?
הסיפור הוא כזה, והוא מאוד פשוט להבנה אבל לא כל כך פשוט לביצוע.
בקטע מרתק של אלן ווטס, הוא מתאר דיאלוג שהולך כך:
תלמיד מגיע למורה עם בעיה ואומר, אני סובל, וזאת בעיה עבורי.
המורה אומר- "אתה סובל כי אתה רוצה. אם תפסיק לרצות, תפסיק גם לסבול. אז תנסה לא לרצות".
והתלמיד הולך וחוזר ואומר- "אני לא כל כך מצליח, זה נורא קשה. ויתרה מכך, עכשיו אני מוצא את עצמי רוצה להפסיק לרצות".
אז המורה אומר לו "אל תרצה יותר מדי לא לרצות, לא יותר ממה שאתה יכול".
והתלמיד הולך ומנסה לתרגל את זה, וחוזר למורה ואומר, זה לא עובד.
אז המורה אומר-"אל תרצה יותר מדי לא לרצות להפסיק לרצות".
נשמע מעצבן בטירוף, לא?
למה המורה מתכוון?
המורה בעצם מבקש מהתלמיד לתרגל מפגש אינטימי של עצמו, עם כל החלקים שבתוכו;
לא רק עם החלק שרוצה, אלא גם עם החלקים המתוסכלים, עם החוויה הפנימית על כל גווניה.
והרעיון הוא לא רק לפגוש את כל החלקים, אלא גם באמת לקבל אותם!
בעצם, המורה מדבר על להפסיק לנסות, ולהתחיל להיות.
כל הסיפור קשור לחוויה שלנו וליכולת להיות בהווה.
באופן טבעי ואנושי, אנחנו כל הזמן רוצים להיות במקום אחר; אנחנו רוצים להתקדם כבר עם המחקר ומוצאים את עצמנו מדחיינים, רוצים להיות יעילים יותר, מדויקים יותר, מאושרים יותר. יחד עם זאת, כשאנחנו נמצאים בהווה ומטרידים את עצמנו במחשבות על העתיד, על הנקודה שבה נרצה כבר להיות למרות שאנחנו לא מרגישים שאנחנו בה בהווה, זה יוצר סבל, וזה מסיט את דעתנו מלהיות בתוך החוויה עצמה.
אם נישאר בהווה, למשל באותם רגעים של רצון לטיפוח הרגלים חדשים, נגלה שם חוויה של כמיהה, וכאב.
לא תמיד קל להיות בחוויה הזאת, אבל בשיפור היכולת שלנו להישאר בהווה, עם כל מה שחי בתוכנו, בהכלת שלל הקולות שבתוכנו, סותרים, מכאיבים ומפחידים ככל שיהיו, טמונה הקלה עצומה והתפתחות אישית.
ביכולת הזאת, אשר ניתן לכנות גם 'אינטגרציה', טמונה גם היכולת להתקדם עם הפרויקטים המחקריים והיצירתיים שלנו. במילים אחרות, שווה לנסות (:
וזה אומנם לא קל, אבל החדשות הטובות הן שיש דרכים רבות לתרגל ולשפר את היכולת הזאת.
אז אם נחזור אלינו, ואל המטרות לשנה החדשה, מה בפועל אפשר לעשות?
זה בסדר לרצות כמובן, וזה בסדר לתכנן קדימה, אבל יש הבדל בין לשרטט מטרות רחבות וכלליות, לאן אנחנו רוצים להגיע תוך כדי הצעידה בדרך, לבין היצמדות חזקה מדי למקום שבו אנחנו רוצים להיות.
אפשר להמשיך לצעוד לעבר המטרה, אבל לשים לב לכל אורך הזמן מה קורה בהווה, לקבל את כל מה קורה במהלך הצעידה עצמה, כי הדרך יפה לא פחות.
ומה שעוד עוזר, זה כשאנחנו נמצאים במעמד של הלפני- בזמן הגדרת המטרות והכוונת המשאלה קדימה, לעגן לעצמנו מערכת תמיכה וקהילה שתעזור לנו כשנצעד בדרך להישאר בתלם, ולהקל על המפגש עם הכאב שסביר שיגיע כנהיה בהווה עצמו של הצעידה.
ואם לסיים במילותיו היפות של אביתר בנאי:
"כשאני מפסיקה לנסות שלא יכאב לי,
כשאני מקבלת את זה שהכל זז תמיד,
כשאני באמת מקבלת את זה,
החיים מתחילים לנגן".
1. הדיאלוג לקוח מתוך הספר The Philosophy of the Budha, Bahm, 1993
2. במקור- השימוש במילה desire, ולפיכך מעט שונה מהמילה העברית לרצות.