מאוד קשה לכתוב. ועוד יותר מכך, מאוד קל למצוא סיבות למה לא להצליח לכתוב.
בפוסט בלוג הבא נלמד שתי שיטות איתן ניתן לגשת לכתיבה, שיעשו קצת סדר בראש, ויעזרו לכם לבחור אסטרטגיה בריאה וחשוב מכך, ברת קיימא, לצורך בריאת המחקר שלכם.
שיטת הבמבוק
יש סרטון ניו אייג' שרץ ברשת על חכם סיני עתיק שמספר על עץ הבמבוק, שאפשר להשקות במשך חמש שנים ולא לראות שהוא גדל, עד שבבת אחת הוא צומח לגובה של בניין, כל זה כמטאפורה לחיים עצמם.
אז בדקתי את הנושא לעומקו כמו האקדמאית בנשמה שאני; מסתבר שבמבוק הוא בכלל לא עץ אלא עשב, שעץ שלא צומח מת- כך שהוא בטח לא יכול להמתין במשך 5 שנים, ושיש למעלה מ1000 סוגי במבוק ולכולם קצב צמיחה שונה, כך שקשה לאשש את נכונות המשל.
יחד עם זאת, אנחנו יודעים שהבמבוק הוא אחד המינים שצומחים הכי מהר בעולם, לעתים בקצב של מטר ללילה, ושאחד האלמנטים שעוזרים לבמבוק לצמוח מהר לגובה הוא פריסת שורשים רחבה ומסועפת. ולכן נתקדם הלאה ונשתמש במשל, תוך נקיטת הזהירות הנדרשת (:
איך זה קשור לענייננו?
במהלך השנים בקודו, אשר כללו אינספור תצפיות באנשים שיושבים ומנסים לקדם את המחקר שלהם, שמתי לב למצב הבא:
יש חוקרת ש'צריכה ללדת' חלק כתוב במחקר, והיא לא מצליחה לכתוב. תחת זאת, היא קוראת הרבה מאמרים, לפעמים במשך שבועות.
זה מצב מאוד מתסכל עבורה, כי ההרגשה הכללית היא 'הייתי אמורה לכתוב עכשיו, אבל אני לא מסוגלת'. גרסת ההאפי אנדינג של המצב הזה, הוא שלאחר אותה תקופת זמן ממושכת של קריאה ודגירה, היא מצליחה בלילה או שניים לכתוב את הפרק כולו.
מה קרה כאן? אותה חוקרת 'עבדה על השורשים'. בדומה לבמבוק, ההשקעה ארוכת הטווח בקרקע מסועפת וחזקה אומנם לקחה זמן ומשאבים, אבל בסופו של דבר היא נתנה את הדחיפה הדרושה בשביל להתקדם משמעותית עם הכתיבה.
חשוב להיות מודעים לאפשרות הזאת של הדגירה האיטית, ולתת גם לה את הכבוד אשר מגיעה לה, מכיוון שהיא מעודדת לעשות פעולות אקטיביות בזמן שלא מצליחים לכתוב. אפשר להקביל את זה לבחירה ללכת בשביל אחר בזמן שהשביל הראשון חסום, על מנת בסופו של דבר להגיע ליעד (ואז לגלות שבעצם, בשבילך, הדרך האחרת היתה היחידה הרלוונטית).
שיטת הבצל
כאן ויתרנו על הישענות על מטאפורות מעולמות הבוטניקה, והלכנו ישר על דימוי עממי – צורתו של הבצל.
מכירים את שיטת הבצל של ימי החורף? נו, זאת שאומרת שבגלל שאי אפשר לדעת כמה קר יהיה, עדיף ללבוש כמה שכבות, ולהוריד במידת הצורך, כמו הבצל שעשוי שכבות?
הבא נעשה ריקליימינג קל למושג, וניקח אותו אלינו.
הרבה פעמים הדימוי שלנו לגבי טקסט אקדמי, הוא של משהו נשגב, מושלם, וחף מטעויות.
זו אחת הסיבות בגללה קשה כל כך לכתוב; הפער בין המסמך הריק ובין שלמות המאמרים שהיינו רוצים להגיע אליהם הוא פשוט גדול מדי. כשאנחנו מנסים לקפוץ- זה מפחיד, אנחנו רוצים להיות 'שם'– ובינתיים אנחנו 'פה', ולכן מעדיפים להימנע כליל. לכן, הרשו לי להציע לכם את שיטת הבצל- גרסת הכתיבה.
לפי השיטה הזאת, אנחנו עובדים שכבה אחרי שכבה:
השלד– שאותו אפשר להכניס לעמוד אחד, גג שניים. הוא מכיל את עיקרי הדברים, ואפשר לראות בתוכו את הזרימה של הטיעון המרכזי. מומלץ לייצר אותו בטכניקת מיפוי, שתאפשר לשחק עם המושגים והיחסים ביניהם עד שמרוצים (נו, מרוצים זמנית).
הרציונל– כאן אנחנו למעשה נותנים בשר לשלד. אפשר ממש לעבות כל משפט מהשלד לפיסקה. מומלץ לייצר אותו כקובץ נפרד, על מנת לאפשר הלוך-חזור עם השלד.
הטיוטה הראשונה– כותבים בצורה חופשית, לפי מה שחושבים. כמעט כתיבה אסוציאטיבית. אם יש לנו רעיונות שנשענים על מקורות- אפשר רק לסמן, ולחזור מאוחר יותר (אלא אם אתם משתמשים בתוסף של מנדליי לוורד, וכל המאמרים שלכם כבר שם, וכל מה שנותר זה לעשות שני קליקים). הרעיון הוא לא לאבד את חוט המחשבה, ולזרום ככל הניתן עם רצף המחשבות- לשים כמה שיותר טקסט על ה'נייר'.
הטיוטה הזאת אמורה להיות גרועה. אינך רשאי לייצר כאן טיוטה שאיננה גרועה.
הטיוטה השניה- אחרי שישנו על זה לילה או שניים, חוזרים לקרוא את הטיוטה הקודמת. מתחילים לערוך ניסוחים, למחוק פסקאות, ולראשונה- לקחת את עצמנו ברצינות. החלק החשוב כאן הוא להיות סלחנים כלפי עצמנו; נכון, מה שנכתב אמש הוא לא מה שרלוונטי להיום. נכון, הרגשת ה'אני רוצה להיות שם' עדיין תכה בעוצמה. אפשר למחוק, זה חלק מהתהליך- אבל ללא קורטוב הגון של חמלה עצמית יהיה קשה לצלוח את השלב. דרך לעזור לעצמנו לגייס חמלה תהיה שילוב 'הנדסה לאחור' עם השלד אותו הכנו בשלב הראשון, ולבדוק- האם לאחר כל השינויים הצלחנו לשמור על מבנה הטיעון המקורי? במידה ולא, האם זה מוצדק?
שיבוץ המקורות- בשלב הבא נוסיף את שכבת המקורות אותה שמרנו להמשך. ייתכן שתידרש כאן קריאה נוספת; זה בסדר, כי 85% מהעבודה כבר בוצעה- הרעיונות כבר הורדו אל המסמך, וכרגע אנחנו רק משבצים מקורות אחרונים שחסרו לנו, או ליתר דיוק מנסים להיזכר האם שמולפי 2015 היה et al או לא.
הליטוש הסופי- כאן נכנסים תיקונים תחביריים, בחירת מילים מדוקדקת יותר. מומלץ לתת את הטקסט לקריאה של אדם אחר, שרואה את הדברים בעיניים טריות. זה ישקיט גם את המבקר הפנימי שלנו ואת תסמונת המתחזה שבודאי עדיין צועקת הצילו.
איזו שיטה עדיפה?
היה נפלא אם הכל היה בא מהר ובקלות. אבל, כמו שאתם מבינים, שתי השיטות מציעות עולם של עבודה שיטתית, איטית ומאתגרת, שנחצבת בסלע בינות לרגעי התקיעות המוכרים לעייפה. אבל היי, רציתם להיות חוקרים, לא?
ובכל זאת, אפשר לכוון את עצמכם לנסות ולתרגל שיטה כזאת או אחרת.
ובעיקר, אם נשארתם איתי עד כאן, אגלה לכם סוד קטן. יש מעט מאוד אנשים ש'שיטת הבמבוק' מתאימה להם באופן אורגני. כאלה שבאמת אם הם יקראו המון, הכתיבה פשוט תגיע, ובעוצמה. אלה לעיתים קרובות הוגי דעות, מהסוג שאוהב להסתובב בחדר ולצעוק טיעונים פילוסופיים בתוך הראש עד שהכל מתבשל לכדי יצירת אומנות על הנייר.
אממה, הרבה אנשים *חושבים* שהם צריכים לקרוא עוד כדי להתקדם , כתירוץ על מנת להמשיך לדחיין את הדבר המאתגר הזה שנקרא כתיבה.
לכן, המלצת ברירת המחדל שלי עבורכם היא לבחור לתרגל את 'שיטת הבצל'; להשתדל תמיד להיות במגע עם החומר, תוך צעדים קטנים ומדודים, שמאפשרים לנו- ולו לזמן קצר- לשים את הפחדים בצד ולהביא את הטיעון שלנו לעולם.
© 2023 כל הזכויות שמורות
