למה חשוב לשחרר את התזה

מה הקשר בין התזה שלכם לביטלס, או- למה כל כך חשוב ללמוד לשחרר?

התזה כבר פחות או יותר כתובה, הדדליין כבר עבר מזמן, כך שאין עוגן אמיתי שיכריח לעצור, המנחה כבר מפציר בכם לעשות זאת, או, סביר אף יותר- הוא כבר ויתר עליכם. שלום לכם,  מאסטרנטים נצחיים (:

אני יודעת מה אתם חושבים לעצמכם: 'אומנם התזה כבר פחות או יותר כתובה, אבל הפרק ההוא לא יושב כמו שצריך, ועד שכבר השקעתי את כל השנים האלה- אני רוצה שזה יהיה מדויק'. לגיטימי, לא?
האמיצים שביניכם עשויים 'לעשות אאוטינג' ולהתייעץ עם דוקטורנטים שהיו בנעליכם לא מזמן, כמו שקורה לא מעט אצלנו בקודואים– ולשאול: מתי יודעים שאפשר לשחרר את התזה. לכך התשובה היא תמיד, פה אחד- שחררו, ויפה שעה אחת קודם. למה ככה?

  1. ממילא אף אחד לא קורא תזות (זה נכון. מתי לאחרונה קראתם תזה?).
  2. אם כבר, עדיף להשקיע את הזמן והאנרגיה בהפיכת התזה למאמר (הו כן!).
  3. אם הנושא כל כך מעניין אותך- עדיף להתקדם למחקר המשך בדוקטורט.

אוקי אוקי, כבר שמעתם את כל זה. עדיין, התזה כאן, והיא לא מתכוונת לשלוח את עצמה בקרוב.
מה עושים/ות? הרשו לי להציע לכם פרספקטיבה חדשה על כל הסיפור. 

 

עבור הקסם הבא, נקדיש רגע כדי לדבר על מלקולם גלדוול וחוק 10,000 השעות.

גלדוול מצא כי נדרשות שעות אימון רבות כדי להפוך להיות מומחה. הוא לוקח את הדוגמא של הביטלס, שניגנו במעל 1200 הופעות בהמבורג, גרמניה, בין השנים 1960- 1964, והגיעו ליותר מ 10,000 שעות הופעה בפועל. לפי גלדוול, עצם הקדשת הזמן הרב והתכוף בהופעות, שדרג בהדרגה את המיומנות שלהם, והפך את הביטלס בסופו של דבר למומחים פורצי דרך בתחומם.

בעיניי השימוש במספר העגול והיפה הזה הוא לצרכי מיתוג בלבד, ואפשר להתווכח האם באמת מדובר ב 10,000 שנמדדו; אולי דווקא היו אלה 37,543 שעות, מה שנשמע הרבה פחות קליט. ניתן גם לשאול- האם באמת אפשר לומר בביטחון שבשלב מסוים בחיינו נגיע למומחיות אשר ממנה אי אפשר לצמוח, ולא צריך יותר ללמוד ולהשתפר?
אבל בעיניי מה שחשוב כאן הוא העיקרון:

כדי להצטיין במשהו, נדרש להתאמן, והרבה.
במהלך שנות האימונים הארוכות, מתמודדים עם חוסר ביטחון, הססנות, תוצאות בינוניות וקשיים רבים נוספים, מי כמוכם יודע. אבל אין לנו דרך אמיתית להשתפר, אם לא נעבור שוב ושוב, ושוב, דרך הקשיים.
לכל הסקפטיים שטרם השתכנעו, הסרטון המדהים הבא יסביר לכם את הנקודה בצורה נעימה לעיניים.

אדוארדו בריסנו, מומחה למידה, ניגש לאותו הנושא מזווית שונה וממפה את מרחב הביצוע, שבו אנחנו מקדמים את המטרות שלנו, לעומת מרחב הלמידה, שבו אנחנו עורכים רפלקציה, לומדים, ומשפרים עמדות.
לפי אדוארדו, הנטייה הטבעית שלנו היא להיות במרחב הביצוע יותר מאשר במרחב הלמידה. זה קשור גם לאנרגיות הכרוכות במאמצי הלמידה וההשתפרות, אבל גם בתהליכי החיברות שאנחנו עוברים- לא מספיק מעודדים אותנו להיות ברפלקציה גם באופן תמידי, במטרות וביצועי היומיום.   

ברשותכם, נחזור לענייננו:
אם כבר בשנים הראשונות של המחקר נעצור ונגיד- התחייבתי לעצמי להוציא תזה לא פחות ממושלמת, אחרת אני לא אשחרר, לא רק שזה שקר- כי אי אפשר עדיין לצפות שהמחקר שלנו יהיה מושלם, אלא שדווקא לטובת התזה, כדאי להתייחס לעצמנו עם המון חמלה. ההתעקשות להישאר במקום המושלם היא גורם מעכב, משום שהפחד של לא להיות מושלמים ישתק את היכולת להמשיך, להתקדם, ללמוד ולצבור את אותן שעות ניסיון מחקרי אמיתי.

 

לסיכום, כדי להצליח בקריירה האקדמית ולזכות בפרס הנובל המיוחל (או לפחות במשרת חוקר, היכנשהו, מתישהו), אנחנו חייבים ללמוד לשחרר את מצב 'התזה שלי הולכת להיות יצירת מופת שלא נבראה כדוגמתה', ולהיכנס למצב 'המטרה שלי היא לייצר משהו נחמד, מעורר מחשבה ולא בהכרח יותר מזה, וזה נפלא! כי זה אומר שיהיה לי בהמשך הרבה יותר זמן להמשיך ולייצר עוד דברים מעניינים'.

כשנעשה את זה, נגלה אמת מופלאה- אנחנו בעצם על גרף השתפרות ולמידה כפול: ראשית, נגלה ששעות העבודה הקשה שלנו מקדמות אותנו לעבר התמקצעות רבה יותר- במחקר, בכתיבה, ובעריכה. שנית, נגלה שהשחרור עצמו הוא שריר, שאפשר ורצוי להתאמן עליו. כך שפעם הבאה (אולי במאמר שמבוסס על התזה, ואולי בדוקטורט), יהיה לנו קל יותר לשחרר, לאחר שנרכוש מיומנות גם בזה.

בקיצור, קלטת שאת כבר שבוע יושבת על אותה הפיסקה? כנראה שהגיע הזמן להתקדם.