במרץ האחרון החלטנו בקודו לקפוץ על עגלת יום האישה הבינלאומי, ולצאת לפועל עם 'חודש האישה'- חמישה מפגשים עם נשים, על נשים, שעזרו לצלול לעומק ולהבין את התמונה המורכבת של החוויות של נשים שרוצות גם להביא ילדים, גם להצליח באקדמיה, וגם לעבוד במקביל- ואפילו כיזמת, או במשרה ניהולית, רחמנא ליצלן. הפוסט בלוג הבא יעסוק בשיעורים שלמדתי מאותם מפגשים.
* יש כמובן אינספור מחקרים על נשים, אקדמיה וקריירה, בלוג פוסט זה עוסק בשיעורים שנלמדו מהמפגשים שערכנו החודש, ניסיונן של נשים בחיים של עצמן- לא כמומחיות לנושא, ולאו דווקא על ספרות מחקרית. במידה ורוצות לקרוא יותר ספרות מחקרית, אפשר למשל להתחיל במדד המגדר של מכון ון ליר.
אבל רגע, מה החסמים? למה בכלל צריך את חודש האישה?
גם בלי לשאול את אותן נשים ומבלי להניח הנחות, אנחנו רואים בפועל שיש פער בין נשים וגברים; לפי דו"ח של הEU, ישראל היא מהמדינות המובילות במדד אי השוויון באקדמיה, כלומר, הפער בין מסיימות תואר ראשון והעובדים בתפקידים בכירים באקדמיה הוא מהגבוהים בעולם המערבי. אחד ההסברים לתופעה הזו, הוא שבישראל שנות הדוקטורט מתקיימות בעשור שבין 30-40, במקביל לשנות הילודה, והנתון הוא בעצם התגלמות של הקושי לשלב את כלל התחומים.
מה החוויה היומיומית של אותן נשים, כפי שעלה בין היתר במעגל האימהות שלנו?
(אירוע חשוב עד מאוד שלא הוקלט, מטעמי צנעת הפרט, ותיאלצו לקחת את המילה שלנו כאן)
- יש 24 שעות ביממה, ובמקרה של נשים הן צריכות להתחלק גם לעבודה, גם למחקר וגם לילדים. לכאורה- בשנת 2021 הדאגה לבית ולילדים היתה אמורה להתחלק כבר באופן שווה בין גברים ונשים, אבל בפועל גם עקב הביולוגיה (משך תקופת ההריון, ההתאוששות ממנו ותקופת ההנקה, השעון הביולוגי שמראש מצריך להתכנס בשלב מסוים), והן עקב ציפיות חברתיות שעדיין משחקות תפקיד- העומס עומד על כנו.
- תקופת ההריון, הלידה, וההנקה מאופיינת גם בעייפות תמידית, בלבול, נתק מחיי הקריירה, כך שמעבר להפסקה שהיא מייצרת, היא מכניסה גם קושי לחזור לתלם ומייצרת סימני שאלה כלליים לגבי היכולת לחזור להשקיע באותה קריירה שהיתה קודם לכן.
- כשמוסיפים על זה את הנושא של ריבוי- לא אחד אלא מספר ילדים- נהיה קשה עד בלתי אפשרי לייצר התקדמות רציפה וברת קיימא.
- בנוסף, לפי, מגמות אי השיוויון בחברה הישראלית הוחרפו אף יותר עקב משבר הקורונה. בשנת הקורונה נכנסו אתגרים חדשים, הקשורים בזה שהילדים היו בבית, היו סגרים, בידודים, וזה הקשה על העבודה בפועל אבל גם הכניס רעש למערכת בכלליות.
- כל אלה קשורים גם לקיפאון מנטלי, אשר נובע מההרגשה שממשיכים לצפות ממך ל'מצוינות אקדמית', ושנראה שכולם מתקדמים, בעוד את נמצאת בחוסר שליטה מוחלט ולא עומדת בקצב (הפער עצמו מוביל לתקיעות נוספת).
אז מה אפשר לעשות?
בהתבסס על השיחה עם פרופ' רבקה כרמי, נראה שיש גורמים שהם נתונים כעובדה, ונמצאים מחוץ לשליטתנו; יש גנים שאחרים על הנושא של מנהיגות מלידה, וזה כולל אישיות פרואקטיבית, מוטיבציה, כלומר- יש מרכיב גנטי להצלחה. יש גם השפעות סביבתיות שנכפו עלינו בגיל צעיר, כגון טראומות, וסגנון הורות. אבל בכלל המקרים יש גם מרכיב של בחירה- כיצד לפרש את החוויות, ובעיקר, מה לעשות איתן בחיים הבוגרים.
אז מה יכולה לעשות אישה שרוצה להיות זאת אשר עוזרת לעצמה?
- זהות והגדרה עצמית-
קיימת בחירה, האם להגדיר את עצמך בראש ובראשונה כאשת משפחה ואמא, או דרך היכולות המקצועיות שלך. זה עוזר גם מול הילדים- הילדים גדלים, עם השנים הם צריכים אותנו פחות, ואנחנו נשארות עם התוצאות של ההחלטות שלנו.
לדעת מה את רוצה ולפעול לאור זה. לספר לסביבה הקרובה מה החלומות שלך, ולעשות ריצ'אאוט.
- לבחור לקחת הזדמנויות
לפי פרופ' כרמי, נשים רבות חושבות שהן לא מתאימות, שהן צריכות עוד זמן ועוד ניסיון לקורות החיים. נשים צריכות להגיע לדרגת מצוינות בסטנדרטים של עצמן כדי להציע את עצמן לתפקידים ניהוליים, וחבל, כי כדבריי רבקה:
"אין סיבה שרק סופרמניות יגיעו לתפקידים שגברים בינוניים לחלוטין מגיעים אליהם".
זה לא רק שאלה של האם את חושבת שאת מספיק טובה כדי להציע מועמדות או לא, ולכן אולי לא ניגשת להזדמנויות מלכתחילה, אלא גם שאלה של מה קורה במידה ומציעים לך תפקיד, האם את מסוגלת לקחת אותו? מה הסטנדרטים שלך לבחירה בשילוב?
רבקה למשל סיפרה איך אישה עם ילד בן 17 עדיין מרגישה שיש לה ילד בבית ולכן היא לא יכולה להתקדם.
בשיחה שלנו עם פרופ' פולה קבלו, גילינו שפולה למשל הרגישה אחרת בצומת דומה; כאשר הציעו לה הזדמנות של פוסט יוקרתי בח"ול, היא בחרה להשאיר את הבעל והילדים בבית ולצאת לסמסטר לח"ול, מה שהתגלה בדיעבד כאחד הסמסטרים הפוריים ביותר שהיו לה בחיים.
אם כן, למדנו שצריכות לקבל החלטות, להחליט מה לאזן, ולדעת שלפעמים אנחנו עומדות להפתיע את עצמנו.
- להבין שאת בהכרח עושה פשרות
או שאת מביאה פחות ילדים, או שהקריירה שלך פחות ניהולית, או שאת מפרסמת מאמרים לא במקומות הכי נחשבים. אין נכון או לא נכון- השאלה היא אך ורק מה מתאים לך. בדיוק באותה במידה שאפשר להחמיץ להיות אמא, או להביא כמה ילדים, אפשר להחמיץ להיות מובילה בתחומך.
להשלים עם זה, להיות מסוגלת לשאת את הג'אגלינג, לאלתר, להיות גמישה. כמו שאמרה לימור, אחת המשתתפות בפאנל, הסטרטאפ (וגם הדוקטורט!) הוא לא הבייבי שלך- הוא לא באותו מעמד כמו הילדים שלך. לפעמים הוא מצליח ולפעמים לא וזה בסדר, עם הילדים את תהיי בכל מחיר. צריכה להיות יכולת להפריד בין עצמך לבין הבייבי שלך, ההצלחה וחוסר ההצלחה שלו.
באותו ההקשר, צריך לדעת מתי להיות לוחמנית באקדמיה ומתי לא- בתחילת הדרך צריך להיות אסרטיביות באופן מדוד. להיות אסרטיבית למשל זה לומר לא לכמות של הוראה שלא מאפשרת לך לכתוב.
פרופ' פולה קבלו דיברה על הנושא של 'פשרה מקדמת'- לדעת אילו מלחמות להילחם ואילו לא, לדאוג לתנאים נוחים עבור עצמך. - תכנון
בין אם מדובר בתכנון זמן לטווח הארוך- להבין מתי הבעל מעוניין לקדם החלטות חיים, ולהתאים יחד איתו מתי עושים דברים גדולים.
תכנון זמן לטווח הקצר- לקחת לתשומת הלב שיש לנו 24 שעות ביום, ואפשר לחלק אותן בהתאם לתחומים השונים.
תשאלו את ג'ני גובר, מומחית לניהול פרויקטים, היא אומרת על זה דברים חכמים (: - לייצר הפרדה בין חיי המשפחה והחיים המקצועיים
בשיחה שלנו עם פרופ' פולה קבלו עלה שחשוב לזכור שכשאת עם הילדים, את עם הילדים. זה אומר שאת לא עונה לשאלות של סטודנטים, ולא כותבת. אבל כשאת עם המחקר את יושבת עם דלת סגורה וכותבת עד שיוצא עשן, וכל דיירי הבית (והמשרד!) צריכים לדעת בצורה מאוד ברורה שאין מצב לפתוח את הדלת הזאת, עד שאת לא בוחרת לפתוח אותה בעצמך. בהקשר זה פולה מתייחסת לחלון הזה גם בשיח שלך עם עצמך כ'זמן טיסה', בו את לא זמינה לאף אחד, ואת יכולה ומצליחה להיכנס לריכוז עמוק.
- להאציל סמכויות ולדעת לבקש עזרה
להבין שאין שום סיכוי שאת יכולה לנהל את כל הפרויקט הזה של קריירה, מחקר וילדים לבד.
מה שמוביל אותנו לנקודה הבאה:
מה הסביבה הקרובה או המערכת יכולה לעשות בשביל לאפשר ליותר נשים להשתתף?
- להכניס את הבעל לעניינים- ולהתעקש איתו על מה את יכולה לעשות בבית ומה לא. להבין מה הוא מתכנן, לתאם ציפיות ולהתעקש איתו על זמן שבן מתחלקים בעבודה עם הילדים. המעורבות של הבעל משפיעה מאוד על מידת היכולת שלך לעבוד או לא לעבוד במקביל. חשוב לחדד את ההבנה שזה פרויקט של כולם.
- לתכנן- לפי זה להחליט אם לקחת הפסקות או לא, מה קורה במקביל למה שהבעל עושה, לבחור בייביסטר לפי האם היא יכולה להיות גמישה בשעות או לא, מתוך הנחה שאת עשויה במקרים מסוימים אפילו להיתקע בפקק ולאחר הביתה בכמה שעות
- הציפיות החברתיות והלחץ על השעון הביולוגי-
כמו שהפאנליסטיות שלנו מספרות, לא חייבות קודם לעשות ילדים ורק אז לבנות קריירה- בהחלט אפשר קודם לבנות קריירה ואז ילדים.
- חוץ מהמאמצים של הנשים עצמן צריך להיות תהליך ומאמץ שקורה טופ-דאון מטעם המערכת האקדמית, ליצור מצב בו המערכת מגלה גמישות מול הנשים האלה.
אולי אחת התובנות החזקות ביותר שלמדנו מהמפגשים בחודש האישה היא שיש נשים שנמצאות כיום בעמדות קבלת החלטות שכבר פועלות בשטח מזה שנים כדי שזה ישתנה. אנחנו לחלוטין לא לבד. או כדברי פרופ' כרמי:
"… אחת המחויבויות של כל אישה שנמצאת בתפקיד בכיר, וזה לא משנה אם זה באקדמיה, ברפואה, בתעשייה, במגזר הציבורי, היא לקדם נשים".
לסיכום,
הגענו למסקנה שקיימת האפשרות להגיע לשיוויון מגדרי ולעלייה ביכולת של נשים לשלב.
זה בידיים שלנו; יש נשים שעשו את זה בעבר ועושות את זה בהצלחה גם כיום. הן לא סופרוומניות. הן השתמשו באסטרטגיות שכל אחת מכן יכולה ליישם כבר היום בחיים שלה.
אם אתן מרגישות שאתן רוצות אבל לא מצליחות להתניע- דברו איתנו בקודו. חשוב לנו במיוחד לקדם אתכן- נשים שרוצות להגיע רחוק, עם או בלי בחירה באימהות. איך אנחנו עוזרות לאימהות בפועל?
- קבוצת ווטסאפ חינמית ותוססת לאימהות בלבד (:
- מפגשי קודו אונליין ומלגת רונית הורביץ– לאימהות בלבד!
- קודה– ליווי אחת על אחת שעושה סדר בחיים
- קבוצת פייסבוק להתייעצויות בשוטף
תמר